פעם אחר פעם "מתגלה" לנו מחדש העובדה הבסיסית שכל מדיניות ה"אסירים בטחוניים" שגויה לחלוטין, משום שהיא מתבססת על הנחה שגויה לחלוטין שמדובר בפשיעה כמו-פלילית. פושע פלילי מורחק מהחברה, באופן זמני, ע"י מאסר, לטובת שלום החברה, ובכלא מנסים "לשקם" אותו, כדי שיוכל לחזור ולהשתלב בחברה, מתוך שאיפה שאז הוא לא יהיה יותר מסוכן לחברה שהוא חלק ממנה. אבל ערבי שמשתתף במלחמה נגד היהודים, בין אם הרג יהודים בעצמו, או רק ניסה להרוג ולא עלה בידו, או תיכנן ואחרים ביצעו, או רק סייע בדרכים שונות, הוא אינו פושע פלילי, הוא גם לא ניתן ל"שיקום", והוא גם לא חלק מהחברה שלנו, שאותה הוא מנסה להשמיד. מדובר במלחמה. והדרך המעשית היחידה להתמודד עם לוחמי אויב בהיעדר היכולת להשלים איתם (וניסינו לעשות שלום, אבל דרישת המינימום של הצד השני היא שכולנו נושמד), היא הרחקה לצמיתות. הרחקה לצמיתות, בגלל ששום מאסר זמני לא ישנה את עובדת היסוד הזאת, ואף מחבל לא ניתן ל"שיקום" כמו פושע פלילי שעונשו קצוב. 1. אויב שנמצא מחוץ לשטח שבשליטת ישראל, ועדיין נלחם בנו, צריך להרוג. 2. אויב שנמצא בשטח שבשליטת ישראל והוא"בן מוות" בשל רמת מסוכנותו, צריך להרוג. 3. אויב שהוא "תומך לחימה", צריך לגרש מכאן לצמיתות. אין טעם במאסר, שרק מגדיל את רמת המסוכנות שלו, ושל אחיו, ושל בניו, כפי שנוכחנו פעם אחר פעם, כולל בימים אלו. וגם את המשפחות שלהם, של אלו שנהרוג, ושל אלו שנגרש, צריך לגרש מכאן, לצמיתות, משום שלא מדובר באינדיבידואל בודד שהידרדר לפשע, וראינו שוב שוב כיצד המלחמה בישראל נמשכת ועוברת מאבות לבנים ולאחים ולנכדים, כך שהפתרון ההומאני ביותר, וגם היחיד שיעיל, הוא שבמקום שנצטרך להרוג אותם או לההרג על ידם שוב ושוב דור אחר דור, נרחיק אותם מאיתנו לצמיתות. שיחיו עם אחיהם, המזרח התיכון הערבי רחב ידיים ומשווע לידיים עובדות, ומלא בכסף, ושיהיה להם בהצלחה שם. ואם מי מהם ירצה להמשיך להילחם בנו משם, אז בבקשה, זו זכותו, אבל הרבה יותר קשה להרוג יהודים כשהם יורים עליך מרחוק טילים מדויקים, מאשר כשהם יושבים במסעדה, או נוסעים באוטובוס או במכונית. ואם נחזור להתחלה, הסיבה הבסיסית לכך שישראל מתייחסת לטרור הערבי כאל פשיעה כמו-פלילית, היא שאנו מתעלמים מהמציאות, ומניחים שיש "דו קיום" עם מי שניסו להשמידנו, שעדיין רוצים להשמידנו, וגם אומרים לנו את זה שוב ושוב ושוב. בישראל יכולים לחיות ערבים, אבל הנחת ה"דו קיום", או מה שמכונה כיום "מדינת כל אזרחיה", היא הבסיס לשגיאה הזו שבגללה אנחנו מגלים פעם אחר פעם שה"מחבל" שפגע כבר ביהודים והיה כבר פעם בכלא הישראלי ושוחרר, ולא ב"עסקת שחרור" אלא "ריצה את עונשו", המשיך להילחם בנו, כמו אביו ואחיו לפניו ובניו אחריו. חייבים להבין שזו מלחמה, שלא הסתיימה עדיין (בכל אופן לא מהצד השני, גם אם מצידנו אנחנו מתנהגים כאילו זה נגמר), ושאם לא הורגים את האויב, אז הדרך היחידה להתגונן מפניו היא להרחיק אותו מאיתנו לצמיתות. זה עצוב, זה לא נעים, אבל זו האפשרות הכי פחות גרועה, בלי הרוגים, משני הצדדים. ועד שלא נבין זאת, נמשיך לשמוע פעם אחר פעם על מחבלים שהם דור שני ושלישי לטרור, שעוד כמה מבני משפחתם עסקו בטרור (ונהרגו או יושבים בכלא), ושהיו בעצמם אסירים בטחוניים, וכבר "ריצו את עונשם", ואפילו יותר מפעם פעמיים, ואשר הפכו לבסוף, כצפוי, ל"רב מחבלים". ובאשר לשיטות המלחמה של האויב הזה. זה אמנם מאד לא "תקין פוליטית" לומר זאת, מנקודת המבט של הליברליזם המערבי הנאור, אבל העובדה המציאותית היא שיש לנו מלחמה עם ברברים, וצריך לומר זאת. זה שלאדם יש טלפון חכם וכרטיס אשראי ופייסבוק וטלויזיה חדישה, עוד לא אומר שהוא לא ברברי. ברבריות היא עניין של תרבות, לא של טכנולוגיה. (וממילא מדובר בטכנולוגיה שהערבים רק משתמשים בה ולא פיתחו אותה, או אפילו ייצרו אותה. הם הרי לא פיתחו ולא ייצרו שום טכנולוגיה ולא תרמו שום תרומה ממשית אחרת לאנושות, חומרית או רוחנית, מאז ימי הח'ליפות העבאסית לפני כאלף שנה, וגם אז רוב הדברים שאירופה למדה מהם, הם למדו מהודו ומסין, ולא פיתחו בעצמם). נלחמת בנו תרבות אנושית שונה מאד משלנו, עם קוד התנהגות תרבותי שונה מאד משלנו. יש להם אמנם קוד התנהגות תרבותי-ערכי כתוב וברור ומגובש ועתיק יומין, ממש כמו לנו, אבל שלהם שונה מאד משלנו. ואלימות רצחנית פראית ואימפולסיבית, שנעמי שמר ז"ל קראה לה "חדוות הפגיון", היא מרכיב בסיסי ונפוץ ומהותי בתרבות שלהם, וצריך לומר זאת. הם רוצחים בלי סוף זה את זה, ולא רק את אויביהם. והרצח עצמו לא מספיק להם, הם משתדלים, וגם מדגישים זאת במפורש, שהרצח יהיה אכזרי במיוחד, ופומבי. והאלימות המינית הפראית שלהם, כפי שבאה לידי ביטוי במה שקורה בכיכר העיר במרכז קהיר, העיר שנחשבת מזה מאות שנים לבירת התרבות הערבית והמוסלמית, שאישה שעוברת שם בלי מאבטח צמוד משולה לאדם שמתקרב אל אריות רעבים, גם זה חלק מתרבותם. ולכן נכון וראוי לומר שהם ברברים. ברברים שאלימות פראית היא מרכיב בסיסי בתרבותם. הערה: הערבים אינם התרבות היחידה שבה ערך חיי האדם נמוך מהותית מערכם ביהדות, ובתרבות הנוצרית שהתפתחה ממנה. בסין למשל ערך חיי האדם נמוך מאד ביחס למה שמוכר לנו, אבל בסין אין את המרכיב של אלימות פראית ואימפולסיבית, אין את "חדוות הדם" הערבית. כך שמבחינת השכנים הערבים שלנו, לחטוף נערים, או לרצוח, אדם אחד בסכין, או עשרות בפצצה, זה לא "פשעים נגד האנושות", ולא "אלימות חייתית ובלתי נתפסת", אלא מעשה גבורה, ואפילו מילוי מצווה דתית קדושה, וכך הם אכן מציינים זאת, בגאווה, בגלוי, ובאופן הכי רשמי וממלכתי, ועם שכר חודשי נכבד ל"גיבורים" הללו או למשפחותיהם. אלו השכנים שלנו, זה האויב שלנו, זה "הקוד הערכי" שלהם, זו תרבותם, והיא גם היתה כזאת הרבה לפני ראשית הציונות, והתעלמות שלנו מכך לא עוזרת, וגם לא תעזור. והמינימום האפשרי להתמודדות עם אויב כזה, היא להרחיק אותו מאיתנו למרחק בטוח ולצמיתות, כי החלופה האחרת היחידה היא המשך ההרג.
