דבר מה פגום בבסיס החשיבה הישראלית והמערבית בכל הנוגע לסכסוך היהודי-ערבי. מדינת ישראל, באמצעות מנהיגיה ומצביאיה, מייצרת בוקר וערב "הרתעות" לאין מספר, ואין קורטוב של הרתעה. משום שהמינוח "הרתעה" במובנו המערבי אינו אלא עידוד ודרבון אצל האַזִיאָתִים הלבנטינים. אז אולי, בכל זאת, אם מבקשים ליצור אפקט של הרתעה כלפי הערבים, אולי כדאי להחליף את התקליטור בראוי הימנו. אבל תחילה יש לברר היטב מדוע כל הגישה הזאת בטעות יסודה. ראשית לכול עומדת למבחן צדקת הדרך. מחנה אכול ספקות לגבי צדקת דרכו הוא מחנה מתנודד וחלש, גם אם באמתחתו נשק ותחמושת למכביר – מטוסים וטנקים וצוללות ופצצות מצרר ואטום ומימן. לעומתו, יריב חדור אמונה וביטחון בצדקת דרכו הוא מחנה חזק העשוי ללא חת, ואפילו כל כלי זינו חלוקים על שפת הנחל. בלי חום הלב אין כל ערך לאש הקרב. בעבר שמנו מבטחנו ברוח הלחימה, אבל כל תפארת הרוח הזו התמוססה ונמוגה מול 'שוברים שתיקה' וסרבנים למיניהם. שנית, עמלנו קשות ועשינו כל שביכולתנו לבטל את עצמאות מדינת ישראל - הן מבחינה ביטחונית והן במישור הכלכלי. אכן, מדינת ישראל תלויה בצווארה באנקול אומות העולם, על כל גחמותיהן. אין לנו שווקים בתוכנו ואנחנו זקוקים לידידים בעולם. את התלות הזאת בשוקי תבל בנינו נדבך אחר נדבך בעבודת נמלים ממש עד שאין לנו חיים בלתם. אנחנו מייצרים טכנולוגיות מפוארות ללקוחות שמציבים לנו תנאים מדיניים או פוליטיים שאינם קשורים לפרקמטיא. וכמובן אנחנו זקוקים לסעד, לתמיכה ולהגנה של ארצות הברית שבלעדיה אנחנו משותקים. שלישית, אנשים רבים וטובים שהיו לנו באמצע כל דרך, שביל ומשעול, התפוגגו להם לברלין ולאמריקה ועד לאוסטרליה נדדו. אין במזווה של מדינת ישראל ולו צנצנת אחת קטנה של תקווה לחיים נורמליים בארץ הזאת. פקידי המדינה עצמם ממורמרים ומתוסכלים וזה היחס שמקבל אזרח קשה-יום - חוסר סבלנות, עינוי ועיוות וגסות רוח ורוע לב וחוסר התחשבות והתנשאות בעלמא. אזרחי המדינה משרתים את מי שאמורים להיות משרתי המדינה, בדיוק כפי שתושבי הנגב מסכנים את חייהם וחיי ילדיהם להגנת חיילי צה"ל, שהם כמובן הילדים של כולנו. הפכנו את היוצרות. רביעית, השמאל בישראל שולט במדינה למרות היותו מיעוט מבוטל. משלא צלחה דרכו לשוב אל הגה השלטון גילה השמאל את יכולתו לחורר את קרקעית הספינה. כי הם רוצים לקבוע ולא יוותרו. לא חשוב אם רע ואם טוב, לחיים או למוות, העיקר שרק הם יקבעו. אם הם אינם יכולים לנווט ולהוביל, אזי מבחינתם עדיפה טביעה רבתי. אז יש לנו מחוררים ויש להם יצרני חרירות ומשווקי קדיחות ומפרסמי חפירות ותומכי חורים ועמיתי נקבים ושוחרי חלולים והרבה כסף אנטישמי. מי יכול להם? חמישית, אין ללאום היהודי קיום זולת דתו היהודית. אפשר לחלוק על דרכי היהדות בגבולותיה, אבל התפקרות ופריקת עול היהדות תביא קץ ללאום היהודי.
