ואז יורט הטיל. כלומר הטיל שנשלח כדרישת שלום מעזה הנצורה לוועידת השלום בעיר העברית הראשונה בחסות עיתון הארץ־לא־שלנו. אח, לוּ רק דיברנו על שלום, לא היינו נזקקים לחרב. אז מה עשינו ב־20 השנים האחרונות? הרשות הפלשתינית, קמפ דיוויד, ההתנתקות, הצעות אולמרט וברק? כמה סמלי שהוועידה המגוחכת התקיימה בזמן שמחצית מאזרחינו רצו למרחבים מוגנים בשל התקפות טילים מעזה (גם משתתפי הוועידה נמלטו על נפשם). בזמן שתשמעו את האזעקות, חישבו על המילים הבאות, למשל, של שמעון פרס בהיותו משנה לראש הממשלה אהוד אולמרט, מייד אחרי ההתנתקות: "עצם העובדה שעזבנו את עזה, זה בשביל לחזק את חמאס? להפך" (כלומר: כדי לחזק את אבו מאזן). גאוני לא? זמן קצר לאחר מכן נפלה עזה בידי חמאס, ארגון נאצי לכל דבר ועניין, שמטרתו אינה רק חיסולה של ישראל אלא השמדת יהודים בכל מקום (קיראו באמנת חמאס). עכשיו הם רוצים שנעשה אותו הדבר על הרי השומרון ויהודה, מרחק יריקה ממרכז הארץ. קייטנה, לא? כמה עיוורים אפשר להיות מול המציאות? מה נשאר מהשמאל - היריבים האמיתיים שלכם הם אנחנו, רוב אזרחי ישראל, שלא מאמינים יותר לקרקס האשליות שמכרתם. מבחינתכם, כולנו קיצונים, פשיסטים, מחרחרי ריב ושאר כינויי גנאי מבית מדרשכם. יערב לכם. ממאמר המערכת של "הארץ" השבוע השתמע שרוב מוחלט בחברה הישראלית לא באמת הזדעזע מהרצח הנורא של מוחמד אבו חדיר בידי חלאות אדם (יהודים, לחרפתנו). כמה חוצפה והתנשאות. המציאות מורכבת מאירועים ומסמלים שאם נחברם יחד, נקבל תצרף (פאזל) מאוד ברור ביחס לגישת הפלשתינים כלפי "תהליך השלום". הם לא מעוניינים. הוויכוח אינו טריטוריאלי אלא קיומי. הם לא מוכנים לחלוק עם היאהוד את האדמה הזאת. הם צורחים זאת בקולי קולות, הם מעולם לא היו מוכנים לחתום באמת על שום מסמך שפירושו קץ הסכסוך. מדוע, לכל הרוחות, רק אנחנו מגישים הצעות? היכן ההצעה של אבו מאזן? מישהו יכול להראות לי אותה? – כתובה! הוא לא יציע דבר; הוא לא יוותר לעולם על דרישת השיבה (כקולקטיב). אם יגיש הצעה ובה דרישת השיבה, יאבד את סוכני המכירות שלו בשמאל. אז הוא מוכר דיבורי סרק על "שלום של אמיצים" ושאר פתפותי ביצים שתמיד עשו את זה לליברלים הפונדמנטליסטים, ושלא במפתיע, דירדרו אותנו יותר. ואתם מסרבים לקבל זאת, רוקעים ברגלכם ומאשימים אותנו באי הגעה לשלום. כבר לא מדובר בקבוצה פוליטית אלא בכת דתית ששום מציאות לא תשנה את אמונתה. ועידת השלום היא תיבת נוח שלתוכה התקבצו הוזי אוסלו וחסידי ההתנתקות, סביבם מבול טילים, פרי הנסיגה המופקרת מעזה, וטרור פלשתיני שהתעצם מאז אוסלו עשרות מונים. אחריהם המבול. אנחנו אלה שצריכים לנקות אחריהם. הנה, גם בהיותם בתיבה לא הונח לחסידי האורתודוקסיה השמאלית: הטילים חיפשו אותם בנרות. מי אמר שלהיסטוריה אין הומור? מתוך "ישראל היום"
