שלושה יהודים, אשר לבושתנו שם שמים נישא בפיהם, רצחו נער ערבי מזדמן שלא ידעו דבר אודותיו קודם, "כנקמה" על רצח שלושת הנערים היהודים בידי הנבלים אנשי חמאס. מכל קצוות הקשת של שומרי המצוות, נשמעו גינויים חריפים על המעשה. הרב ישראל רוזן, תלמיד חכם ידוע, פרסם מאמר בגנות המעשה, והתגובות אשר להן זכה באתר ערוץ 7, יש מהן מביישות ומדאיגות. אנו בוודאי מבקשים את נקמת דמם של הנערים , אך הנקמה תלויה בשני תנאים. האחד – שתעשה במי שראוי לנקום בו , השני –שתעשה על ידי מי שמוסמך לכך. ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, נקמה ברוצחי הספורטאים במינכן. בהם ולא בסתם ערבים מזדמנים. לעיתים יש לנקום בעם שלם, אולם כשם שלא כל אחד רשאי לאסור מלחמה על עם אחר, כך גם אין הנקמה בעם אחר מסורה ביד כל אחד. נקמות פרטיות מצד אנשים הם מעשה של אספסוף ולא של עם גאה. שמואל איננו מצווה על כל פרט מישראל לצאת ולהילחם בעמלק. הוא מצווה זאת על המלך, כי הוא המופקד על כך. על נקמת השם במדיין נצטווה משה. לא יצא אליה כל אחד. הם נקראו לכך, כדברי הספרי לפרשת מטות: ר' נתן אומר אחרים מסרום: "איש פלוני כשר יצא למלחמה, איש פלוני צדיק יצא למלחמה". המרחק בין מעשה מצווה ובין עבירה חמורה, קטן ביותר לפעמים. כך מתו נדב ואביהו בהקריבם אש זרה. אף כאן , המרחק בין גיבור מלחמה לבין רוצח יכול אף הוא להיות קטן ביותר. "שופך דם האדם , באדם דמו יישפך" . צו זה קדם כבר ל"לא תרצח" שבעשרת הדברות. משה רבינו אומרים חז"ל, שקל היטב לפני שהרג מצרי גם כשראהו מכה איש עברי מאחיו. עם כל זאת, יש מדרש חז"ל האומר שהקדוש ברוך הוא לא נעתר לתחנוני משה להיכנס לארץ - 2 בגלל מעשה זה! כאן לא מדובר במצרי שמשה פגש באקראי ונקם ממנו את נקמת עמו. כאן מדובר ברשע מוכח, ואף על פי כן, לא ניתן להרגו ללא אשמה המחייבת זאת. שמעי בן גרא מבזה את דוד המלך בריש גלי. אבישי בן צרויה מבקש להסיר את ראשו ודוד מונע בעדו. האויב העיקרי הינו אבשלום, ואותו לא ניתן כרגע לעצור. כותב על כך האברבנאל: והוא לימוד נכבד, שכאשר אדם יראה מה רבו צריו ולא יוכל להלחם עם היותר עצמיים וגיבורים, שלא יתעצם נגד הקטן מהם כי חרפה היא לו. צ.ה.ל ממשיך לחפש אחר הליוויתנים הרוצחים. בושה וחרפה היא להיטפל ולפגוע במי שאפילו דג קטן לא היה! תחת נקמה של עם אשר "כלביא יקום וכארי יתנשא" באה "נקמתם" הבזויה של שועלים ותנים. איזו חרפה היא לנו!
