בחמישי שעבר, על מדף עיתונים מהוה בברוקלין, התנוסס מאמרו של אמנון אברמוביץ' "בין קאמי לניר עם" בחזית העיתון שדחף בכוח לחורבן יישובי גוף קטיף, והיום מספר סיפורים. ובכן, אחת המנהרות שחמאס חפר ודיפן בעזרת המלט ההומניטרי שסופק לו על ידינו בלחץ ארגוני "זכויות האדם" (ושום זכות ליהודים), הגיעה המלחמה מתחת לקיבוץ ניר עם, שהורי אברמוביץ' היו ממייסדיו. אדם קרוב אצל עצמו, ולכן נחרד יותר. "קיבוץ ניר עם הוקם על אדמת טרשים, שכף רגל אדם לא דרכה עליה, ואף ערבי אחד לא נושל ממנה". שמעתם, מחבלים יקרים, האדמה הזאת אינה גזולה. יתרה מזו, מדובר באדמת טרשים, שאינכם מעוניינים בה, בעוד אנו הפרחנו אותה. זה לא יהודה ושומרון, ואלו אינם מתנחלים, אינכם מבינים? מבינים היטב. מבחינת ערביי עזה או יו"ש או שאר מטורפי המזה"ת, אין הבדל בין ניר עם לכיכר הבימה או לאריאל ולטלמון. "פלשתין היא אדמת הקדש איסלאמי (ווקף) לדורות של מוסלמים עד יום תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה", כך באמנת חמאס (סעיף 12). אבל צריך לשוחח על "הסדר מדיני". הנה: "אין פתרון לבעיה הפלשתינית אלא באמצעות הג'יהאד. באשר ליוזמות, ההצעות והוועידות הבינלאומיות, הרי הן בזבוז זמן והבל הבלים" (סעיף 13). באשר לפת"ח ה"מתון", סעיף 20 באמנה הפלשתינית (שלא בוטלה מעולם) קובע שהיהודים אינם עַם אלא דת (בניגוד לעם הפלשתיני הקיים מאז המפץ הגדול). דת אינה יכולה לתבוע לעצמה ארץ או מדינה. וכבר ראינו השבוע את נכדו של אבו מאזן מתחנך בידי אביו שדרישת השיבה לצפת שרירה וקיימת. * * * ובכל זאת, אברמוביץ' צריך להסביר לחבריו, מדוע התייצב (בערך...) ל"ימין" ישראל במערכה הזאת. לשם כך מגויס הסופר אלבר קאמי, שלדבריו התנגד לשליטה הצרפתית באלג'יריה (שוב, ההשוואה הנואלת של ארץ חיינו לאלג'יריה שלא היה לה דבר עם הצרפתים), אבל המתנגדים הטמינו פצצות באוטובוסים שבהם נסעה אמו. "אם זה צדק, אני בוחר באמא שלי". נו, אם קאמי אמר, גם אברמוביץ' יכול להיות לאומן לשעה קלה. אבל הנה קאמי למתקדמים, והוא מדבר ישירות אל השמאל העולמי והישראלי. בספרו "הדֶבֶר" תוקפת את העיר אוראן שבאלג'יריה מגיפה. העיר כסמל לציוויליזציה העולמית שהותקפה במלחה"ע השנייה בידי אויב שהערים על תמימי המערב, וכמו חמאס ושאר מטורפי האיסלאם לא ראה דבר מלבד חיסול טוטאלי של העומדים מולו והשגת שלטון במרחב כולו: "שעה שפורצת מלחמה, אומרים בני אדם: 'זה לא יימשך, זה אווילי מדי'. ואכן, בלי ספק, שמלחמה היא דבר אווילי מדי, אבל אין מונע בעדה מלהימשך. האיוולת היא תמיד עקשנית, ויכול היה אדם להרגיש בכך לולא היתה דעתו נתונה תמיד על עצמו. בני עירנו היו מבחינה זו, ככל האדם; הם חשבו על עצמם, לשון אחרת - הומניסטים היו: הם לא האמינו במגיפות. "המגיפה אינה כשיעור מידתו של האדם, לפיכך אומר אדם בליבו כי המגיפה נעדרת ממשות היא, זהו חלום רע העתיד לחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע בני האדם הם שחולפים, וההומניסטים שבהם בראש וראשונה, לפי שלא נקטו אמצעי זהירות". חבריי בשמאל הנורמלי, מה עוד צריך לקרות כדי שתשנו קונספציה? פורסם בעיתון "ישראל היום"
