אני מתהלך לי בחברון, ביום תשעה באב, יום חורבן הבית. יותר ממאה וחמישים אלף חמאסניקים שכנים שלי, והם למעשה הברומטר האמתי למלחמה שהייתה בעזה. (מלחמה, לא מבצע! וגם בנושא זה שאיש לא ינסה לעבוד עלינו). אמנם באתרי החדשות הדיווחים הם של אלוף פיקוד המרכז סמי תורג'מן, שמספר כי ניצחנו את חמאס וכי תושבי עוטף עזה יכולים לחזור הביתה בשקט, אבל מספיק לראות את החיוכים שרצים כאן בחברון, את הנפת הדגלים, הרמת הראש והחיבוקים בין המחבלים (אין הבדל בין מי שעושה בפועל לבין מי שתומך ברצח יהודים), כדי להבין שהגיע הזמן להפסיק לעבוד על עצמנו. את צוק איתן לא ניצחנו בגלל הדרג המדיני! יש לנו חיילים גיבורים, נפלאים ומוסרי נפש, כאלה שאם רק הייתה ניתנת ההוראה הם היו מפציצים את מוקד הצרעות שיפא (המתקרא בית חולים), חוזרים ללב הרצועה ומשחררים את גוש קטיף. גיבורים כאלה, שכאשר הגענו לבקר אותם ליד הרצועה, סיפרו שאין להם עניין בכל משלוחי התמיכה האזרחית אלא יש להם עניין אחד: לחסל את האויב. יש לנו צבא חכם וחזק, חיל אוויר שנותן מטריה אווירית, חיל רגלים שיכול לכבוש את דמשק בכמה שעות ואמצעים טכנולוגיים לרוב, ובעיקר הקב"ה לצדנו ועם ישראל מבין שאין לנו בררה, שאין לנו ארץ אחרת, שאין לנו האופציה להפסיק במלחמה. אבל הדרג המדיני הוא דרג פוליטי, אנשים שאינם מנהיגים שיצאו למבצע הזה בעל כורחם, וזאת לאחר רצח שלושת הנערים והמשך ירי הרקטות מעזה. יש לנו צבא חכם וחזק, חיל אוויר שנותן מטריה אווירית, חיל רגלים שיכול לכבוש את דמשק בכמה שעות ואמצעים טכנולוגיים לרוב, ובעיקר הקב"ה לצדנו ועם ישראל מבין שאין לנו בררה, שאין לנו ארץ אחרת, שאין לנו האופציה להפסיק במלחמה מנהיג אמתי לא היה מחכה לרצח של שלושה צעירים צדיקים, כדי להבין שבעזה מקימים את איראן הקטנה ולאט לאט אבל בטוח, מכשירים את האסונות הבאים. מנהיג אמתי היה קורא את המודיעין על המנהרות, היה רואה את 'טפטוף' הרקטות בשנים האחרונות, היה לומד על ההצהרות של חמאס, על מטרותיו הרצחניות של הארגון ועל קייטנות הרצח של יהודים - והיה יודע שאי אפשר להגיב בהפצצה של כמה מגרשים ריקים – אין לנו האפשרות הזאת. מנהיג חכם היה גם יודע שהגיע הזמן לתקן את טעות גוש קטיף. לחזור לנווה-דקלים, לנצר-חזני ולעצמונה, לבקש סליחה מהמתיישבים שהיום ברור שהם היו השכפ"ץ של מדינת ישראל ולהכין במשך כל השנים הללו את ההמונים למציאות שבה אנו חוזרים הביתה - גם מטעמי ביטחון היות שכבר הוכח שאין תחליף לאחיזה בשטח - אבל בעיקר כצו תורני, יהודי ומוסרי. ואולם ראש הממשלה אינו מנהיג אמיתי. וגם יתר חבריו לקבינט. הם הציבו יעדים בסיסמאות: בתחילה דיברו על מכת מחץ לחמאס, אחר כך נבהלו מכמות ההרוגים שהדוברים המגמתיים בעזה העבירו והחליפו את המטרה: "לטפל ברקטות". מאוחר יותר כאשר ראו שבחמאס לא נבהלים וממשיכים בפעולות הטרור, החליטו שהמטרה היא "להרוס את המנהרות". היום לצערנו ברור שאף אחד מהיעדים הללו לא התגשם. לא נתנו מכת מחץ לחמאס - בדיוק הפוך. לא טיפלנו ברקטות שממשיכות להתפוצץ על ערי ויישובי ישראל, ואפילו את כל המנהרות לא חיסלנו. והווה עובדא - תושבי עוטף עזה חוששים לחזור הביתה, אל מנהרות הרצח שרוחשות מתחת לרגליהם ולבתיהם. עוד בעיה קשה של המלחמה הזאת הייתה ההססנות שנבעה מהפחד מה יאמר העולם. "הפסקות האש ההומניטריות" שעשינו בעיקר עם עצמנו העניקו לחמאס את האפשרות להתארגן כל פעם מחדש. חוסר הרצון ללכת קדימה, ליזום, לשחרר ולחזור אל עזה בלט בכל יום מימי המבצע. הרי כל חייל בטירונות יודע: צבא מנצח הוא צבא שתוקף, צבא שרץ קדימה, צבא שיש לו מטרה, ולא צבא נגרר ומגיב. אלא שראש הממשלה שלנו בחר אחרת. הגיע הזמן להודות באמת: הדרג המדיני-פוליטי שלנו גרם שלא ננצח במלחמת צוק איתן. הבעיה המרכזית היא, שחוסר הניצחון הזה מבשר כבר מעכשיו על תחילתה של מערכה חדשה, כאשר בפעם הבאה האיום על ישראל יהיה הרבה הרבה יותר קשה.
