נרצה אם לאו, זולת התאריך למבצע "צוק איתן", משתקפת הלחימה בדיוק כמו במבצעים הקודמים, ולא רק. כבעבר, התקשורת ואתה מאגר מומחים אין סופי, קשקשו את עצמם לדעת כמעט בכל התחומים הרלוונטיים, בלי דעת כי הבל פיהם כעשן הממסך על "נקודת התורפה" במבצע, המגלמת פער אדיר מימד בין החמאס שהפיק כהלכה את לקחי המבצעים הקודמים. לעומתם נחזה, כי צה"ל התמקד בהכשרת הכוח לשימוש באמצעי לחימה משוכללים, בעוד שהפעלת הכוחות זהה (להחריד) לדרכי פעולותיו, במלחמת "לבנון השנייה", ב"עופרת יצוקה", וב"עמוד ענן". אומנם בהשוואה למלחמות העבר, מסתמן כי צה"ל עמד והפיק את עקרי הלקחים, ובהם: מכשלת הקרב המשולב הבין זרועי, אותה מכשלה בשילוב הבין חיילי, העדר מודיעין טקטי במינון במקום ובזמן, כשל קבוע של מערכות התמך, הפסקת הלחימה לעת שקיעת החמה וחידושה למחרת, והתופעה הבלתי נסבלת בירי כוחותינו זה על זה. למרות זאת, ממש קשה להבין הכיצד נמנע צה"ל מהכנת הכוחות, בהתאמה ללחימת גרילה שאותה אימץ החמאס, לכדי כך שמתעורר חשד "שכאילו" בכוונה תחילה, התעלם המטכ"ל מהמודיעין, שהתברר כמדויק וסופק מבעוד זמן. אלא מאי, יש די במלחמות העבר כדי לאשש, שלא כוונה רעה אלא חובבנות לשמה, מונעת מהפיקוד הבכיר בצה"ל לדורותיו, להבין את פשר הפער בין אינפורמציה מדויקת, כפי שעמדה ערב מלחמת יוה"כ וכמו בערב המבצע (בהקשר למערך התת-קרקעי לרבות המנהרות ההתקפיות), לבין האופרציה המתבקשת - בתכנון בתואם לידיעות, ובהקפדה על נוהל קרב הכוללים - תכנון בדרגי הביצוע, סיורי מפקדים, משחקי מלחמה (בדרג הבכיר) ותרגולים על מודל. בכל מהלכי שירותי בקבע, קבעתי לעצמי ככלל ברזל להימנע מביקורת, ולבאר לשומעי כי המדובר בטיעונים להוכחת קבילותם של תוכניות, לעת הצגתם בפני מקבל ההחלטות. נזקקתי להבהרה זו, שמא הטיעונים במאמר יתקבלו כביקורת סתמית עקב הפסקת הלחימה. נהפוך הוא, לדידי התיקו שאותו משיג צה"ל מזה 32 שנים, איננו מכת שמים, כפי שחיסול כוחו הצבאי של החמאס בזמן קצר ובמחיר נמוך של נפגעים, מצוי בהישג יד. בתנאי, וכבר עכשיו, כאשר הכוחות בשטחי הכינוס, נראה בזה נקודת זינוק למתקפה שסופה בהכרעה. תחילה נדרש להליך ענייני של הפקת לקחי הלחימה, ותרגומם במיידי לטקטיקה שונה ותואמת. לאחרי, ולאורכם של 7-10 ימים ינוצל הזמן לנוהל קרב סדור וממצה. הגם שבידי הקברניט יעמוד המועד והיוזמה למתקפה, כיתרון שווה ערך לאוגדות, וכמסד איתן להכרעה. יש די והותר בכל כשלי המבצעים, כדי שכל " אם עבריה" באשר היא תפנים, כי אין אמצעי להביא שקט לתושבי ישראל, זולת השגת הכרעה במבצע. לא כל שכן מהיות המהלך תואם לתפיסת הביטחון שקבע דוד בן גוריון ב-1952, זו שלאחר משל"ג, רוסקה לאבק (נלווה להרס האחדות ), בידי תלמידו (שמעון פרס) בכיכר מלכי ישראל באוקטובר 1982. על כן בהיסמך על תחושת האחדות השורה כעת בישראל, ולאחר ש"הפגע הרע" פרש מכל תפקיד ציבורי, ולאור הימשכותו של האיום, עיקר חובתנו המוסרית, בהפקה מיטבית של לקחי נפילתם של גיבורי ישראל "אשר במותם ציוו לנו את החיים". משום כך, חייבת ממשלת ישראל ואתה המטכ"ל, לזהות את המצב הטקטי והאופרטיבי העכשווי, ככזה שאיכותו גבהה עשרת מונים מזה שעמד בתחילת המבצע. משמע עליהם להורות את הכוחות להתכונן במיטב, ובמועד שיבחר בסמוך, לצאת אלי קרב ולהביא להכרעה חדה וברורה. אם את זאת לא יעשו, סביר עד בטוח כי כמו קודמיו יהפוך מבצע "צוק איתן" למאיץ, שבעקבותיו תוכפל התוקפנות, הרבה יותר מאשר חווינו בעת הזו. הפקת לקחים אמורה להתבצע 24/365 על פי שמתרחש, בשלום ובמלחמה. אפשר להבין את הממשלה (לא להסכים) להגדרת המאבק האלים כמבצע ולא כמלחמה, משום שיקולי מיסוי ופיצויים שבהם מצוי קמצוץ של היגיון. אלא שכידוע בנוסף לפיצוי ממון, גובה המלחמה את שלה בדמים ובדם. לפי כך אסור לקבל כמובן מאליו את התופעה הבלתי מובנת, שלאורה נוסעים מפקדי צה"ל בג'יפ מנהלתי ממוגן, אך כזה שלא ניתן להפעיל מתוכו נשק - בסמוך ובתוך אזורי הלחימה. ממש קשה להבין, כיצד ההין מח"ט שריון עם מטה החטיבה, לתור את שטחי הכינוס בג'יפים סגורים, למרות המודיעין שהצביע על קיומם של מנהרות תקיפה, לא כל שכן לאחר שביום הקודם, הגיח מאחת מהן (ליד קיבוץ חולית) כוח מיומן של החמאס. לא בכדי, משנתקל מטה החטיבה בחודרים ובלית יכולת להגיב באש, נגזר דינם למוות של רס"ן והקשר שלידו. חלף יום וכאילו כלום לא קרה. משמע לקחי נפילת לוחמי החפ"ק נעלמו כלא היו, מה שאפשר לכוחותינו גם הפעם לסייר בג'יפ מנהלתי בזירת לחימה מוכחת. ומשנתקל בחוליית חמאס שהגיחה ממנהרה ליד קיבוץ ניר עם, לא היה לכוח סיכוי להישרד, לא כל שכן, כדי למנוע את מותם של סא"ל אמיץ ושניים מחייליו. למה???, ככה!!! להודות בטעות, מעידה על היותך בן אדם. בין הפרשנים שפקדו את רשתות הטלוויזיה, בלטה קבוצת קצינים במיל' המכנה עצמה "המועצה לשלום וביטחון". הנה תזכורת למי ששכח, ומעט שבמעט על נזקיה הרבים: המדובר בתנועה המונה כ- 1000 קצינים בכירים מצה"ל, בכירי שב"כ ומהמוסד, שהוקמה ב 1988 בידי אהרון יריב ז"ל, כדי לשמש מעין אסמכתא ביטחונית לקבילות מהלכיה הפוליטיים של מפלגת העבודה. למרות שחבריה הקפידו להבליט בכל דיון ציבורי את דרגותיהם, לא ניתן היה לשמוע מפיהם ולו מילה אחת בהקשר הצבאי הטהור, בעוד התחום האסטרטגי, שלעיתים חרגו לתחום המיסטי (נוסח שלום הוא ביטחון), היה לדידם ראש ועיקר. לראשונה פגשתי את אלה בתוכנית "פופוליטיקה" ביום ובשעת החתימה של הסכם אוסלו (13/9/93), לשם הגעתי "כדי לאזן בין תומכי ההסכם למתנגדיו". שם מסביב לשולחן העגול, ישבו שני אלופים (מאיר עמית ז"ל ואמנון רשף יבדל"א), תא"ל יעקב טרנר, גילה אלמגור, אפרים קישון, מיכאל הר סגור, אם שכולה מבית שמש, ושני המנחים, כולם מתומכי ההסכם. כמיעוט שבמיעוט קבלתי ראשון את רשות הדיבור: באחת, שאלתי את אבירי צה"ל במיל', כיצד הם מהינים לבלבל את דעת הציבור במתן גושפנקא ביטחונית למהלך, מבלי דעת ולו שמץ מפרטיו של ההסכם, לא כל שכן להשלכותיו האסטרטגיות. בשנייה, כיוונתי אל האזרחים שבחבורת התומכים, בקביעה "כי אין לנו צבא מיומן ונחוש כדי להרתיע מהפרת ההסכם, כי אם יופר והוא אכן יופר, משולה חתימתו של רבין להסכמה בלי דעת, להמשך מלחמת העצמאות מעת סיומה ב 1949. כמו נציגיהם בתוכנית פופוליטיקה, המשיכו חברי המועצה לפעול ביתר שאת (בפרסום מודעות יקרות והופעות אין ספור בתקשורת), לשכנע בקבילות הסכם אוסלו. משזה קרס עברו לתמיכה בהתנתקות מגוש קטיף, בטיעון "כי זו תעניק ביטחון לדרום" וככזו "חשובה לביטחון הלאומי". לימים התייצבו באלם ובעיקר ברעם, בדרישה להיענות לעסקת שליט – שכידוע ,תרמה רבות להתהוות מבצע "צוק איתן". היום בהיסמך על דברי נציגיהם באולפני הטלוויזיה והרדיו, ברי, כי הללו מנצלים את המלחמה, כדי לקדם את אג'נדת אוסלו, במיקוד דעת הציבור אל אבו מאזן כפתרון, למרות עברו והשקפת עולמו, שלא השתנו מאז ועד היום כתואם ערפאת. כדמוקרט, אין בדעתי למנוע מהללו להשמיע את תפיסת עולמם, אך כבן אנוש, אינני מסוגל להתייחס אל חברי "המועצה לשלום וביטחון" כבני אדם – כל עוד לא הודו בסדרת ההטעיות והטעויות המלוות את מעשיהם מאז ועד היום.
