נבלה נעשתה בישראל: בעיצומם של הקרבות בעזה, שעה שדמם של הלוחמים שחירפו נפשם להגנת ישראל מיד צר נשפך כמים, קם לו ברוב עזות מצח יהודי הנחזה על פי לבושו ומראהו, חרדי ליטאי, ומפקפק בקול בפני שומעי לקחו, אם מותר בכלל להתפלל לשלומם והצלתם של החיילים הללו; ואולי מוטב להתפלל שכולם ימותו במלחמה, שהרי עדיף, לדעת אותו שורש פורה ראש ולענה, שיעלו השמימה קדושים וטהורים, וכך יינצלו בעתיד מעבירות שונות ומשונות. הדברים ההזויים הללו – המצביעים על כך שהאיש מחזיק בדת משלו, דת שאינה יהודית ולחלוטין אינה שפויה - הם בגדר הלא יאומן. אך זה בדיוק מה שאותו בכור שטן אמר בפני אברכיו: "ויש לפלפל בזה: העולם אומרים שישראל שנהרג ע"י גוי נקרא קדוש... וצריך שיקול גדול מה כדאי להם [לחיילים], אם כדאי עדיין לחיות, ויהיו חייבי כריתות, מחללי שבת, אוכלי טריפות, חזיר, או לא - להיות נהרג ע"י גוי, ונקרא קדוש. מה יותר כדאי – אם צריך להתפלל שלא יהיה נהרג?! מי יימר?!" ייאמר מיד: הדברים האכזריים הללו, המייצגים 'השקוֹפע' של התגלמות הרוע, ושמץ יהדות אין בה, שהשמיע האשמאי הזקן שחסידיו השוטים רואים בו תלמיד חכם מופלג, ומציינים לזכותו כי הוא זה שהקים רשת כוללי אברכים בבני ברק ובירושלים (המתקיימים מן הסתם הודות לתמיכה נדיבה של המדינה, שהוא מייחל למות חייליה), אינם מייצגים בשום פנים ואופן את הציבור החרדי. מעניין מה הם מלמדים שם, בכוללים שלו? את תורת החמאס? אבל אין להתעלם שיש לו מעריצים, שאפילו מכנים אותו בתואר 'הגאון' – מה שמאמת את פסיקת חז"ל, שמי שאין בו דעת, גם אם הוא תלמיד חכם – נבילה טובה ממנו. מכל מקום, אין ספק שהציבור החרדי, רובו ככולו, מסוייג לחלוטין מן ה'חקירה' הנבובה של אותו תמהוני. הציבור החרדי פעל, על פי הבנתו, הפוך, והתפלל ולמד סביב השעון לשלומם של חיילי צה"ל. גם התקשורת החרדית הממוסדת, הגיבה בהתעלמות מוחלטת. גם היא הבינה שה'רב' הזה חצה את כל הקווים האדומים, ושה'תֵיירֶה' המעוותת שלו אינה יהדות. אפילו החרדון הירושלמי 'הפלס' דל התפוצה, שהדובר הנתעב מזוהה עימו, ושמביא מידי פעם ציטוטים מאימרות פיו, הבין שמדובר הפעם בפילפולי סרק, ושלכל תעלול יש גבול, ועל כן צינזר מן הדיווח שלו את ה'פילפול' המרושע. תמהוני עלוב נפש לא נעסוק בזהותו של הדובר. אין היא חשובה. מדובר בתמהוני עלוב נפש ועקום שכל, משולי השוליים הקיצוניים של החברה החרדית, שאינו מייצג אפילו מיעוט מבוטל. האיש המקולקל הזה, חומץ בן יין, בן למשפחה של ראשי ישיבות וגדולי תורה, משתייך לחבורת קנאים, אנשי ריב ומדון, המכנה עצמה 'אתרא קדישא', עויינת את המדינה וצבאה, ודבריו המעוקלים יוצרים רושם שאליו כיוון הנביא ישעיהו (מ"ד, כ"ה): "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְדַעְתָּם יְסַכֵּל". וכלפיו גרסו חז"ל (פסחים צ"ט, א') שיפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים, שהרי אמר החכם מכל אדם: "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב, אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן" (משלי י"ז כ"ח). אין טעם כמובן להתווכח עם ההגיון העקום. שהרי אם נלך בדרכו, נצטרך לקיים יום משתה ושמחה דווקא ביום הזיכרון לשואה, לרגל מותם של המיליונים, שקלגסי היטלר 'זיכו' אותם במות קדושים. איזה הגיון שפל, ניבזי, עוכר ישראל. ולאיש הרע הזה, שמוציא שם רע ליהדות, קוראים רב. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. אבל למה ללכת רחוק? על פי הגיונו, ראוי להימנע מתפילות לבריאותם של חולי עמו ישראל, ובוודאי לא להחלמתם של ילדים, על מנת שימותו מיד, קדושים וטהורים. ועל פי הגיון עקמומי זה, עוד נגיע חלילה למסקנה הפוכה מן ההלכה, שאסור לחלל שבת להצלת חיי יהודי, שהרי לא בטוח שהנפגע יקפיד על קלה כחמורה. בקיצור, הואיל ומקובלנו מפי שלמה המלך כי "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'), הרי ראוי על פי סברתו של בן הבליעל, להתפלל להיעלמותו של כלל עם ישראל כולו, על רבניו וגדוליו, במלחמה אחת (עפ"ל) – ובא לציון גואל. כל השומע תצילנה שתי אזניו. איפה היה האיש הזה כשלימדו בחיידר את דרשתה של ברוריה אשת רבי מאיר, על הפסוק "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" (תהילים ק"ד, ל"ה) – יתמו חטאים ולא חוטאים? מיותר לומר שרוב הציבור החרדי 'הצביע ברגליים' כנגד עקמימות המוחין שב'תֵיירֶה' המעוותת הזו. באתרי אינטרנט חרדיים נרשמו מאות תגובות נוקבות שגינו את דברי ההבל הללו. הרוב ציינו שאין זו דרכה של תורת משה, הדוגלת ב"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ", "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ועוד ועוד, ואחרים כתבו שבפילפולי הסרק של הדרשן ההזוי, אין משום מידת חסידות, וגם לא מידת ביישנות, רחמנות וגמילות חסדים המאפיינות כל מי שמזרע ישראל הוא. היו שהציעו לשלוח את האיש לעזה על מנת שיהפוך גם הוא לקדוש פיל רישע'ס, וועייניג מצוו'עס באתרים החרדיים פורסמו גם טורים כואבים בגנות הדובר, לא רק טוקבקים. נטען בהם כי האיש איבד את חסינותו הרבנית, מפני שבמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. פלוני כתב שדווקא בשעה שעם ישראל מגלה סולידריות של 'כאיש אחד בלב אחד', בא אותו רשע, המייצג את "המחבלים שבתוכנו במשך שנים", אשר למראה "הסולידריות היהודית הכל כך טבעית והגיונית מצד הציבור החרדי כלפי החיילים, החריפו את המסרים הקיצוניים בלאו הכי שלהם, מתוך תיסכול עמוק". עורך אתר 'בעולמם של חרדים' חיים שאולזון, כתב בזעם כי "פלא גדול הוא שמי שמכונה תלמיד חכם ידבר כך... לטעון שחייל אם יחיה יחטא, ורק אם ימות במלחמה יזכה לעוה"ב, זו רשעות ואכזריות", והוא מוסיף בפניה אישית לאותו רב: "שב בשקט ובלום פיך, בטרם תטיף לאחרים למות; ובטרם תחשוש לעתידם, חשוש קודם לעתידך ועתיד אנשיך - חבורת רשעים, מקור הפשע והרשע - שהם התחתית שבתחתית, צבועים העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפינחס". אך מסתבר שכבר לפני כ-300 שנה קמו רבנים מסוגו של הקנאי הליטאי, שעיסוקם פילפולי הבל מופרכים, וכנגדם כתב הרמח"ל (גם את ספרו 'מסילת ישרים' גייס אותו 'רב' לדרשתו האומללה), כי הרבנים האשכנזים "מכלים ימיהם בפילפולים המהבילים, וריח חסידות אין בהם". בעקבותיו הלך כזכור הגר"ע יוסף זצ"ל, שבז למתפלפלים: "מרוב פילפולים יוצאים בילבולים". סבתו הצדקת של הרב יהודה עמיטל זצ"ל לא זכתה, לצערה יש להניח, לראות בעיניה את חיילי צה"ל, ולא פגשה בשונאי ה' המייחלים למותם, אבל הכירה את מידת ה'פרומקייט' המגונה. היא דרשה את המונח האידישאי 'פְרוּם', כראשי תיבות: "פיל רישע'ס, וועייניג מצוו'עס" (ראו ספרו 'והארץ נתן', ע' 23), לאמור: הרבה רשעות, מעט מצוות...
