רוצים או לא רוצים? מצד אחד מתנהלת מערכה כבדה, מגובה ביחצ"נים, עיתונאים. מובילי דעת קהל וכמובן, פוליטרוקים וחברי כנסת כדי לגייס את החרדים לצה"ל. ומצד שני, אנו עדים למלחמה חדשה שהוכתרה כ"מאבק בהדתה בצה"ל". איך מגשרים בין שתי המגמות הסותרות הללו של השמאלנים החילוניים. מה הם באמת רוצים. (ונתעלם מההנחה שהם מחפשים מהומות וצלצולים בעלמא). רוצים דתיים בצבא או לא. ונראה שהתשובה היא די ברורה. הם רוצים כיפות מרוסנות ומותאמות לתבניות שהם קבעו. כיפות שחורות, זה – בינתיים?- בסדר. כי החבר'ה האלה אינם מתכוונים להישאר בקבע, ובלאו הכי סיכוייהם להשתלב בפיקוד, ובמיוחד הגבוה, נמוכים. משמע, הם אינם מאיימים על ההגמוניה החילונית- שמאלנית בפיקוד הבכיר. וכך יהיו רק בשר תותחים. הם ישכבו מארבים, סיורים, בט"ש ומוצבים. יעשו עבודה טובה ללא איום על דמות המדינה החילונית. ומה יהיה על צרכיהם הדתיים כגון: כשרות מהדרין, תפילה בזמנה ובעת הדרושה, מד"סים גברים ופקידים גברים? זה מחיר שצריך לשלמו כדי לקבל חיילים בכלל וטובים בפרט. מעבר לזה המסגרת הצבאית, על כלליה, הרי בשליטתם. ואדרבה יש פה הזדמנות להשפיע עליהם שהשד החילוני אינו נורא. וכבר ראינו את הטמטום של הפיכת שירת נשים לנושא של הפרת פקודה (!) ואפילו כללי "השילוב הראוי" הולכים ומתמוססים. אם נוסיף לכך את העובדה שמדובר בצעירים וצעירות רווקים, בתנאי צבא ושדה, אפשר לראות פה- במשקפיים שמאלניות- מנוף לשינוי אצל החיילים הללו. הבעיה היא בכיפות הסרוגות. חובשיהם דווקא רואים אידיאל גדול בצבא והולכים מתרבים בהם כאלו הקושרים את עתידם בצה"ל. כבר לא מדובר בחסדאי של פעם, ואפילו לא באפי איתם. עכשיו אלו קצינים רבים. ומעניין שהגם שהם אינם רואים עצמם כמייצגי הכיפה הסרוגה, אלא כלוחמים של צבא ישראל, יוצר השמאל החילוני דמוניזציה של איום על דמות הצבא ומעשיו. של השתלטות הדתיים – כגוף מאורגן- על מוסד שהשמאלנים רואים בו נכס פרטי שלהם. וכמובן שיש לזכור שהצבא הוא מקפצה לתפקידים בכירים בחברה הישראלית, לאחר גמר השרות. וכבר לא מדובר במכסה מסומנת על ידי בעלי הכוח. כאן, לכאורה, יש למנות את הטובים ביותר למען כולנו. והתחרות- הנכונה והרצויה והחברית- היא פתוחה בפני כולם. או לפחות אמורה להיות. וכבר חזינו בשנאת הכיפה עם מינויו של ראש השב"כ הנוכחי. לא כישוריו הועלו לדיון אלא הכיפה שעל ראשו. השמאל ואנשיו הם מומחים למכסות. כך, בבית המשפט העליון דיברו תמיד על מקום אחד לאישה, מקום אחד למזרחי, מקום אחד לדתי ומקום אחד לערבי. מעולם לא נאמר בגלוי שיש חמשה עשר מקומות לחילוניים שמאלניים. זה הרי נתון טבעי. מה גם שביטויו המספרי רק יבליט את העוול. ומעולם לא עלתה השאלה איך מותרת הפלייה כזו על רקע מין, דת או עדה. (בניגוד למגילת העצמאות.) והנה הזמן עשה את שלו ויש יותר מאישה אחת ומחובש כיפה יחיד בבית המשפט. והתיוג המזרחי כבר אינו מכשול. ומסתבר שהיכולת והכישרון הם הכלים הטובים ביותר לפרוץ את תקרת הזכוכית. גם אם מנסים להפוך אותה לתקרת פלדה. כך יקרה בוודאי גם בצבא היקר שלנו. חובשי הכיפות לא יסומנו וכולנו מוזמנים- לפחות בפומבי- לעסוק במינוי קצינים על פי תרומתם ליכולת הצבאית. ותו לא. ואם השמאל על שלוחותיו לא יפריע לתהליכים הטבעיים, נקבל צבא טוב יותר, עם הפיקוד הטוב ביותר כשעל ראש חייליו נשים לב לקסדות ולכומתות בלבד. מה שמתחתן הוא עניין פרטי בהחלט.
