פולמוס ער מתחולל בנושא 'חוק הגיור' בגלגוליו השונים. כמי שחי את הנושא קרוב ל-20 שנה אני נדהם לנוכח 'אמיתות' חסרות שחר ותקוות שוא. עורך 'מקור ראשון', למשל, נימק את תמיכתו ב"רפורמת הגיור של שטרן שיש בה הפקעה מסוימת, מרוככת למדי, של סמכויות הרבנות הראשית בענייני גיור. בתי הדין (=דהיינו רבני הערים המוצעים. י"ר) יוכלו לנהוג במנהגי בית הלל... יותר ויותר עולים מרוסיה יורשו לבוא בשערי עם ישראל והכל לפי ההלכה. אז מדוע כ"כ מתנגדים? בעיקר מפני שגורל הרבנות הראשית נוגע בנפשם יותר ממצוקת הגיור". אין כל ממש בהיגד זה ודומיו, ואפרש שיחתי; ייסוד מערך גיור ממלכתי עם פרוץ גלי העליה הגדולים מחבר העמים ומאתיופיה בשנות ה-90, הגיעו רבבות עולים זכאי חוק השבות שאינם יהודים על פי ההלכה. הרב בקשי-דורון, הראשל"צ ונשיא ביה"ד הגדול דאז, זימן אותי לטכס עצה "מה עושים?" בקיץ 95 'למדתי את הנושא' ומצאתי שני בתי דין ציוניים שהמשיכו את מורשת הרב גורן (שנפטר באותה שנה) אשר עסק בין השאר בגיורי מתנדבים ומתנדבות בקיבוצים. הלא הם תלמידיו החיים עמנו הרבנים חיים דרוקמן וצפניה דרורי. הצעתי לראשל"צ להקים מינהל גיור ובו 10 הרכבים דומים להרכבי דרורי-דרוקמן, ובמקביל לייסד עשרות אולפני גיור ממלכתיים. התכנית הופעלה בתחילת תשנ"ו. 25 רבנים נבחרו על ידי ואושרו ע"י הראשל"צ, כולם (כמעט) מקרב הציונות הדתית, והרבנים דרוקמן ודרורי בתוכם. אגב, גם הרב דוד סתיו נכלל, כחבר בית דינו של הרב דרוקמן. נכללו במתכוון גם 3-4 בגוון יותר 'חרדי', והם זרמו לחלוטין עם כולנו. עד היום מרביתם מכהנים (פרט ל-3-4 שפרשו בשל גיל וכד'). 15 שנה מאוחר יותר הוסיף הרב עמאר 10 דייני גיור בגוון 'ש"סי', והם השתלבו עם קודמיהם ללא הכר. דייני הגיור הללו הם תואמי 'חוק שטרן' וחלקם פחותים פורמאלית מרבני ערים. אגב, 5 מתוכם מכהנים כחברים ב'מועצת רבני צוהר'. הזמות טיעוני שוא מכאן מוזמת (טענה מס' 1) טענת 'החרדיזציה' של דייני הגיור, וכאילו הם חניכי בית שמאי. כולם נבחרו בשל השתייכותם לאסכולת 'בית הלל' בתחום הגיור. הזמה נוספת (מס' 2) היא הבדייה כאילו הרבנים הראשיים מתערבים בפסיקות הגיור או בכלל מתווים מדיניות הלכתית. אעיד כי כל נשיאי בתי הדין שכיהנו עד כה (הרבנים בקשי-דורון, י"מ לאו ועמאר) לא התערבו מעולם, לא עקרונית ולא פרטנית, כשם שאינם מתערבים בפסיקות בתי הדין האיזוריים. דייני הגיור מוכתבים רק מהשלחן-ערוך לפיו דרושה 'קבלת מצוות' בגיור, מעין הכרזת 'נעשה ונשמע' כבהר סיני. הדיון סביב החוק מי ינסח את 'הנחיות הגיור' לרבני הערים, במקביל להנחיות לדיינים הותיקים, הינו עקר וכמעט הזוי. אין בהנחיות ולו מילה אחת הלכתית. כולן מינהליות וסדרי זמנים בלבד. לפיכך מוזמת הטענה (מס' 3) כאילו יחול שינוי דרמטי. כל דייני הגיור כיום קרוצים בדיוק מאותו חומר של רבני ישובים וקהילות אשר החוק מכוון אליהם. גם הטענה (מס' 4) השגורה בפי מתנגדי ח"כ שטרן, כאילו יפתח פתח לגיור המוני של עובדים זרים וסודנים, היא שקרית. החוק המוצע עוסק אך ורק באזרחי ישראל, כפי שקיים עד היום. ועדת חריגים מטעם משרד הפנים היא המאשרת גיור אזרח זר, וסעיף זה נשאר על כנו גם אליבא דח"כ שטרן. ומה מסתתר? אכן, הטענה המרכזית היא מה עושים להרבות גיורים בישראל, כאשר בשנה מתגיירים כ-5,000 נפש בלבד (כולל הגיור הצבאי ועולי אתיופיה) והקצב לא מדביק את הילודה בקרב 300,000 אזרחי המדינה שאינם יהודים. השאלה קשה ונוקבת אך שאלה יותר קשה היא מהו הפתרון, לאור ההנחה שגיור לא אורתודוקסי לא בא בחשבון. שני מהלכים 'חזוניים' מסתתרים מאחורי הרעיון לאפשר לרבני ערים וישובים לגייר. האחד, שמא תהיה 'הוזלה' במושג 'קבלת המצוות' והסתפקות בדרישה להבעת נכונות 'להשתלב לאט לאט' באורח החיים היהודי; או להסתפק בהכרזת אמונים ליהדות ללא מחוייבות מעשית עכשיו. הכל יודעים כי 99 אחוז מרבני הערים והישובים, המוצעים ע"י ח"כ שטרן כראויים לגייר, אינם תומכים בגישה זו, ועמדתם זהה (או מחמירים יותר) לדייני הגיור הנוכחי, שגם הם כאמור מקונצנזוס בית-הלל. תקות ח"כ שטרן וסיעתו היא שימצאו בקצות המודרן-אורתודוקס בודדים שייאותו לפחת את משמעות קבלת המצוות, והכל ינהרו אליהם. תקוה זו (מס' 5) מוזמת בעיני ב'העדר כלה מן החופה'. האם בקרב הקהל ה'נכרי' נבדק ה'ביקוש' לגיור סופר-ליברלי? מתוך הכרת השטח אני קובע כי דוברי הרוסית לא ינהרו לגיור שמרבית רבני ישראל לא מקבלים אותו, ובראשם הרבנות הראשית. תקוות הקטינים המהלך הנוסף הוא בעצם התקווה היחידה העשויה להרבות גרים בישראל, אך גם כלפיה יש בלבי ספקות ריאליים גדולים. הכוונה לתכניתו של הרב דוד סתיו ונוספים לגייר קטינים, בהסכמת הוריהם, אשר לגביהם אין צורך הלכתי ב'קבלת מצוות'. בנו, הרב אברהם סתיו, פרסם לאחרונה מאמר מפורט ומנומק ברוח זו (תחומין ל"ד). אף אנכי פרסמתי מאמר דומה לפני כ-15 שנה (תחומין כ) לאפשר גיור קטינים מאומצים במשפחה חילונית. בשני המאמרים נדרש תנאי: הקטין המתגייר ילמד בחינוך דתי. ואגלה סוד, בשנים הראשונות של מינהל הגיור "עשינו מעשה"; באמצעות ארגון 'מחניים' אותרו מספר קטינים נכרים הלומדים בחינוך דתי, והם גויירו במסגרת הממלכתית. אך הביקוש לא הגיע אפילו לתריסר מועמדים! מכאן ההזמה האחרונה (מס' 6) וספקנות רבה האמנם רבבות קטינים יצבאו על פתחי גיור אם ידרשו להשתלב בחינוך דתי. ובעיקר, גם אם יש מקום למהלך זה, ויש מקום, הוא יכשל, בהעדר מועמדים, אם הרבנות הראשית תטביע עליו תו-פסול. איך מניעים את הרבנות הראשית לתמוך? לא דרך התקשורת ולא בחקיקה!
