רחוב יפו בירושלים הפך מברווזון מעושן־פיח לברבור יפהפה. רכבת חשמלית חרישית, רחוב רחב ונקי, בתי קפה וחנויות אופנה. השלטים באנגלית. הריח של לונדון. הכל עטור יופי. אם תלך 300 צעדים מהיופי השלו הזה - ירצחו אותך. תמשיך תחנה אחת קדימה ברכבת הקלה, ירגמו אותך באבנים. מהומות תקופת האבן והאש בבירה מאיימות על הלב הפועם של העיר, ולסמנטיקה יש חלק בתגובה שלנו. כמה קל לספר על האינתיפאדה בירושלים כ"מהומות במזרח העיר". נשמע רחוק. בחירת מילים. פסגת זאב, שאליה יורים אש חיה וירי זיקוקים, היא לא מזרח העיר אלא שכונת ענק (42 אלף תושבים) שנמצאת בכלל בצפון הבירה. בית חנינא, שבה נפצעים יהודים מדי יום ביומו, אינה כפר פלשתיני אלא שכונה בשטח השיפוט של ירושלים. שייח' ג'ראח, זירת תעופת בקבוקי תבערה, לא נמצאת ב"גדה" אלא בין המטה הארצי של המשטרה לבין משרדי המשפטים, השיכון והמדע. דקה ממוקד ההפגנות בשייח' ג'ראח נמצאת ספרייה עירונית. בעברית. לשועפט אסור ליהודים להיכנס כי הסלעים שם לא מצייתים לחוק הכבידה של ניוטון. כשמדווחים (אם מדווחים) כדאי לדייק: שועפט הוא לא מחנה פליטים אלא שכונת וילות שממוקמת בין נווה יעקב לרמת אשכול. עיסאוויה, שבגבולה נמצאת תחנת הדלק שהוצתה ונבזזה לפני שבועיים, היא הר הצופים. ליד תחנת הדלק השרופה - בית ספר תיכון. עברי. 40 מטרים ממנה - מעונות האוניברסיטה העברית. זרוק חרצן של אפרסק והגעת ל"מיסטר זול" הגבעה הצרפתית. הרי החושך הם בקווקז. המהומות האלימות הן בירושלים. למה אנחנו מדברים כל כך הרבה? כי זה מה שהופך אותנו לאנושיים. בריאת האדם בספר בראשית משלבת חומר ורוח במופע אקזוטי. ולבסוף: וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה. אונקלוס, גוגל־טרנסלייט של התורה, תירגם: ויהי האדם לרוח ממללא. רוח מדברת. רש"י מבהיר שכל בעלי החיים נבראו, אך באדם "נתווסף דעה ודיבור". הדיבור הוא סימן החיים. אות לאנושיות. לא צריך להפריז בערכן של מילים - אנחנו מכירים אנשים שכוחם במילים גדול ובמעשה דל - אבל מילה יכולה לחרוץ גבול. ביום ראשון השבוע נסעו שני זוגות חברים בגליל. בירידות מהיישוב לבון שבגוש שגב לכיוון כרמיאל הם הותקפו בידי ערבים שהשליכו לעברם אבנים וחפצים מתוך מכונית נוסעת. המכונית הערבית אף התנגשה בהם בעוצמה מאחור, והמשיכה לרדוף אחריהם גם לאחר שהגלגל הקדמי של מכוניתם התפוצץ. ארבעת יושבי הרכב המותקף היו חירשים, שהזעיקו את המשטרה באמצעות מסרונים. משום מה מסרבת משטרת ישראל להגדיר את התקיפה הזאת כלאומנית. שימו לב לניסוח המשטרתי המדויק: "התוקף היה תחת השפעת אלכוהול". הגדרות משרטטות מציאות. חצי שנה אחורה: נופשים מהרצליה שסיירו באתר שיירת יחיעם חטפו אבנים מצעירי הכפר שייח' דנון. אחד המטיילים נפגע בראשו והובהל לבית חולים. במשטרה הבהירו כי הם לא רואים בתקיפה אירוע לאומני. קיראו את המילים שבחרה המשטרה: "מעשה קונדס של בני נוער". אגב, מעניין שכשערבים טוענים שיהודים פגעו ברכושם מדובר אוטומטית ב"תג מחיר", והמדינה משלמת להם פיצויים בלי שיהוי. ה"טרור" היהודי לא זקוק להוכחות; הטרור האיסלאמי מסתמן (פרדוקסלית) כבעיית אלכוהול. כאן אנחנו מגיעים למחלוקת נוספת שקשורה בהגדרות. ביהודה ושומרון, המערב הפרוע בכל הנוגע לכבישים (לא נדיר לראות רכב שנוסע בנתיב שלך בכיוון ההפוך, או מכונית ללא לוחית רישוי), פועלות חוליות פלשתיניות שגונבות מכוניות נוסעות. איך גונבים רכב בעודו נוסע? חוסמים את הכביש, מוציאים את הנהג בכוח, ויאללה יש מזדה. לחלופין מתנגשים בו, גורמים לו לעצור, שולפים את הנהג מכיסאו, ובורחים. מדובר בפלשתינים חמושים. אני מכירה אישית חמישה מקרים שונים כאלה, כולם מהשנתיים האחרונות. התוצאה: נהג המום וחבול, בכביש חשוך בשטחים, בלי סלולרי ובלי רכב. התוצאה הקשה יותר, שקרתה כמה פעמים, היא שברכב הנשדד נשאר עניין פעוט: בן משפחה. אייל וזיו ראובני, תושבי דולב, מפעילים משפחתון מקלט לנערות במצוקה. הם אנשי חינוך נפלאים. בחנוכה, בדרך הביתה, נסעה זיו עם בתם נועה, בת שנה וחודשיים. מרחק קצר משער היישוב היא הותקפה בידי חוליה כזאת, שהתנגשה בה מאחור וגנבה את הרכב - כשנועה יושבת בתוכו. זיו ניסתה להיתלות על הדלת האחורית, אבל לשווא. היא נותרה על הכביש, צורחת ומזיעה מאימה, כשהרכב ובו בתה התינוקת מתרחק לתוך הכפר הפלשתיני הסמוך. זה הסתיים בשלום. האב וכוחות הביטחון הצליחו לאתר את הרכב, מונע, בתוככי הכפר. נועה ישנה בכיסא הבטיחות שלה בשלווה. מאז המקרה זיו לא מסכימה לנסוע לבד. בעלה קנה אקדח. בנסיעות היא מחזיקה אלה ביד. הם התקינו סורגים בבית. הצלקת הנפשית זהה לאירוע לאומני. מניעי החוליה לאומניים (הנתון על שוד של מכוניות פלשתיניות בדרך הזאת: אפס). מדינת ישראל - ניחשתם לבד - מגדירה אותו כפלילי. השיטה נמשכת. בבקעת הירדן נחטף רכב עם אישה בתוכו. ממש השבוע נחטף בקרני שומרון רכב ובו ילד בן ארבע, שאביו עצר בתחנת דלק כדי למלא אוויר בגלגלים. הגנבים צעקו לאב שאם ינסה לרדוף אחריהם, הם יפגעו בילד. גם המקרה הזה נגמר בטוב, תודה לאל. אבל המדינה מתנערת. ביטוח לאומי חוסך. העניין המטריד הוא לא מדוע זיו אינה זכאית לסיוע נפשי כמי שנפגעה בפיגוע לאומני, אלא העובדה שהרשויות לא מנסות לתפוס את החוליה. בזמן שנועה הקטנה הוחזקה בידי החוטפים הפלשתינים, מערכת הביטחון כולה היתה מעורבת בחילוצה: ממפקד המחוז במשטרה דרך מפקד האוגדה ועד השב"כ. כשהילדה שבה לזרועות הוריה, זה התגמד למדור הפלילי. "הצלחנו להשיג את הטלפון הנייד של הגנבים, יש לנו סרטי מצלמות אבטחה שבהם רואים אותם, אפשר להגיע אליהם", אומר אייל בתסכול, "אבל לא נעשה שום מאמץ כדי ללכוד אותם. אם האירוע היה מוגדר כפח"ע, המודיעין והצבא היו תופסים אותם בתוך שעתיים". במצב הנוכחי הם ממשיכים להסתובב. אפשר להניח שזו החוליה שחטפה את הרכב עם בן הארבע, ותשדוד עוד מכוניות בדרכים. הכל עניין של הגדרות: כשאירוע כזה יסתיים חלילה ברציחת ילד, הפלילי ייצבע מייד כלאומני. בינתיים מחכים לאסון. פורסם בעיתון "ישראל היום"
