במלחמת העולם השנייה, שיבץ מפקד טייסת טייס מסוים כמס' 2 שלו, בטיסה מבצעית חשובה. הטייס המופתע שאל אותו: הרי אתה שונא אותי, למה אתה רוצה אותי לידך? ענה לו המפקד: זו משימה חיונית שאני צריך בה את הטייסים הטובים ביותר. אני שונא אותך ואמשיך לשנוא אותך אבל אתה הטייס הטוב ביותר שדרוש לי במשימה הזאת. ואני רוצה אותך לידי. לא מכבר נתן שר הביטחון להבין שהוא אינו מעוניין באיש מסוים כרמטכ"ל. ואף שיש טעם בדבריו שהרמטכ"ל צריך להתמנות מבין לובשי המדים, נראה שהפעם צריך לחרוג מהכלל. ואגב, ראינו כבר מה קורה לחיילים שאינם רוצים מפקד מסוים. הם נשלחים להרהר בטעותם בכלא הצבאי. ובעצם, אם לשר מותר לא לרצות לעבוד עם קצין מצוין, למה שהחיילים לא יכולים , גם הם, להביע את רגשותיהם וחששותיהם, ולסרב לפקודתו של מפקד כלשהו? אכן, אין הרבה צבאות בעולם בהם בקו הגמר של הריצה לבחירת רמטכ"ל חדש, נמצאים כל כך הרבה מועמדים טובים. כל אחד ויתרונותיו, כל אחד והבשורה שהוא מביא עמו. והבחירה אינה פשוטה. מה גם שמתערבים שיקולים הנראים כאינם ענייניים. אם פוליטיים, אם אישיים. אף שגם עצם היכולת של רמטכ"ל לקיים קשרי עבודה, על בסיס מקצועי, עם הדרג המדיני הממונה עליו, יש בהם חשיבות רבה לקידומו של הצבא היקר לכולם. והשיקולים חייבים להתעלות מעל לחשבונאות קטנונית. ונדמה לי שהפעם יש להוסיף שיקול נוסף, מוסרי. כזה הטומן בחובו גם שדר חשוב לכלל המערכת. השיקול הזה נקרא יואב גלנט. גלנט כבר עבר את מבחני ההתאמה. הוא כבר הוכרז כרמטכ"ל. משמע, אם לא ארע משהו מכריע המבטל את ההכרזה הזאת, הוא עבר את שער הכניסה וממתין לאצבע המזמינה. מינוי של גלנט בוטל בגלל עלילות דברים נגדו. נעשו צעדים בלתי חוקיים ומכוערים כדי לבטל את המינוי שכבר בוצע. וזו הייתה בעצם הדחת רמטכ"ל נבחר, עוד בטרם התחיל לכהן, ומהסיבות הלא נכונות. ועתה נותר למדינה לתקן את העוול. פשוטו כמשמעו. ואולי נוכל לראות גם את קריצת ההיסטוריה. גם אשכנזי כבר היה מחוץ לצבא כשנקרא לדגל. והנה האיש שהוא הצליח להעיף מצה"ל, יחזור לתפקיד הרם ביותר בו. צדק היסטורי. ראוי לציין עוד שדווקא בנסיבות הזמן נראה גלנט כמינוי נחוץ. הוא משדר לוחמנות ולא רק ניהול וארגון מסודרים. ב"צוק איתן" ראינו רמטכ"ל שאינו נתפס כמוביל חייליו למלחמה. הוא גם לא גיבה את פיקודיו נגד התקפות תקשורתיות אבסורדיות, כמקרה מח"ט גבעתי, חוסר גיבוי המעלה תהיות חסרות הסבר. כך גם פגיעתו בלוחמים מעולים – והגדרתם כמפירי פקודה!- בגלל סירובם לשמוע שירת נשים, נשמעת כמערכון הזוי. אך בעיקר חסרה דמותו כרמטכ"ל לוחם במערכה נגד הטרור. צה"ל אינו זקוק לבטח לרמטכ"ל מחרחר מלחמה. אך הוא צריך רמטכ"ל שאינו משדר שהוא חושש ממנה. יש אצלנו הרבה מומחים לחשיבה יוצרת לפשרות עם אויבים מסוכנים. אין ספק כי ניתן למצוא נוסחה שתחזיר מפקד טוב לצבא. אולי רק לשנתיים, אולי עם הסכמים ברורים ומחייבים. אבל צריך להושיב אותו בלשכת הרמטכ"ל. השדר הוא שדר חשוב. שדר ערכי. רשע לא יביס את הצדק. והצבא הוא מוסד מורם מאינטריגות ומקטנוניות. הוא של כולנו. ואנו רוצים שם את הטובים ביותר, ואת המימוש הערכי המרבי.
