הטלפון שצלצל במשרד של יד לאחים טמן בחובו שיחה לא שגרתית שהיה בה מן ההפתעה. "מדוע אתם מצילים את אותן נשים ונערות שהלכו להתגורר בכפרים הערבים? הן מרצונן הלכו ל"שם". עתה הן מבקשות שיחלצו אותן, אין חובה להצילם". נזכרתי באותם רגעים במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". כמה עומק ורגישות עד אין קץ מקופלים במילים הקצרות הללו שניסחו לנו חכמינו. הקלות שבה אנו דנים את הזולת, מנהלים דיון רחב על מעשיו ובטוחים מעל לכל ספק כי מעשיו הם פשע מלחמה או עוון נגד האנושות כולה, אמורה להדאיג כל אדם שהאמת נר לרגליו. האם מישהו נותן את הדעת להבין את הסביבה –הפיזית או הנפשית – בה הזולת היה נתון? ומהם הקשיים שליוו אותו טרם עשותו את אותו חטא ועוון? אין בדבר כמובן שום הצדקה לעשיית כל עברה מכל סוג שהוא. האדם, הבריא בנפשו, בכוחו ובהכרתו לשלוט על מעשיו בכל עת. אך כאן מדובר על השפיטה שלנו את זולתנו. שפיטה הבאה מתוך ההנחה המוחלטת ש"לי זה לא היה קורה". לי זה לא היה קורה ולכן אנו הופכים אטומים וחסרי נכונות לקבל את החרטה של זולתנו ואת תהליך ה''תשובה'' החדש שבה הוא צועד. התשובה, אומרים ספרי המחשבה היהודיים, היא מתנה נפלאה שהבורא העניק לנו. היא סוג של ''חיבור'' ראשוני ובסיסי עם הטוב. החיבור הזה קיים בכל אחד ואחת מאתנו, בראשית קיומנו. והוא הכי טהור שיש. שם, נמצא רק היהודי ובוראו, משם מגיע רק טוב. רק אחר כך מגיע - כל היתר. זוהי ה'תשובה'. האדם חוזר לנקודת ההתחלה, הוא שב אל ראשית קיומו ומתחיל הכול מבראשית. -ממש באותו יום צלצלו ליד לאחים גם כמה נשים שתקופת החגים הזכירה להן את ''בית אבא''. חלקן בקשו לצאת, ולפתוח חיים חדשים. חיים חדשים, שברוב המקרים הם לגמרי לא פשוטים. מציאת מקום עבודה חדש. שפה חדשה לילדים. התמודדות יומיומית עם קשיים כלכלים וביטחוניים. אך למרות כל הקשיים הן היו נחושות לחזור. לחזור הביתה, לחזור לנקודת ההתחלה. אחת מאותן נשים שהתקשרו באותו יום נשארת בינתיים להתגורר בכפרה. שם בכפר, בינות לאוכלוסיה שברובה עוינת את ישראל ואת תושביה, היא החליטה החלטה מפתיעה; להדליק בביתה נר של חג. הנר, היא הסבירה, יהיה נר ריחני. כי "אין לי הסבר הגיוני לסביבה, מדוע החלטתי לפתע להדליק נר עם לילה". הנר הזה שהודלק אי-שם באחד הכפרים הפיץ ריח נעים על כל סביבותיו אך נדמה כי הריח הזה טיפס לשמי-רום ונתקבל שם בנחת רב.
