1. רק יצא יום כיפור, וראש הממשלה נתניהו הצהיר בראיון: "אני אוכל כשר. ישבתי במסעדה לא כשרה בביקור בארצות הברית אבל אני מקפיד על כשרות". למחרת בבוקר יצא יאיר לפיד בהודעה רשמית: "אני מתנצל על חילול השבת שגרמתי לעיתונאים במסיבת העיתונים מחוץ לביתי". אז מה גורם לראש הממשלה ולשר האוצר לדבר כך פומבית על כשרות ושבת? להבהיר שהם אמנם לא שומרים כשרות ושבת למהדרין אבל שהם גם לא מחללים אותן פומבית בפרהסיה? אנחנו רגילים להאשים פוליטיקאים בשיקולים פוליטיים קרים. האמנם? הרי לא היה פה אפילו רמז למשבר קואליציוני והמפלגות החרדיות, כזכור, לא בממשלה. יותר מכך: אם נבדוק את הסיסמוגרף הציבורי, הרי שמסעדת השרצים הניו יורקית ומסיבת העיתונאים השבתית הרגיזו הרבה יותר את הברנז'ה, את הפייסבוק ואת הציבור הכללי מאשר את החרדים. הם כמעט לא טרחו למחות. אריה דרעי רק החרה החזיק אחרי זהבה גלאון שקטלה את לפיד בטקסט זועם. אז מה קורה פה? נתניהו ולפיד, גם בהשפעת מקורביהם, קלטו שמדובר בחציית קווים אדומים. לא, לא רק של הדוסים, אלא של כלל הציבור. אף אחד לא יפרוש מהקואליציה, אף אחד לא הכריח אותם, אבל בכל זאת הם הרגישו צורך לומר זאת. מתברר ששבת וכשרות הם לא ערכים סקטוריאליים. 2. סיבות רבות יש לבניית הסוכה, אבל ככל שהעולם הופך מתקדם וטכנולוגי יותר, הסיבה הופכת פשוטה יותר. בלי לחפש משמעות היסטורית ורמזים קבליים, בניית הסוכה היא פשוט האקט החתרני ביותר שיכול אדם עם אייפון ואייפד לעשות: לצאת החוצה לטבע, לקחת קרשים, לחבר אותם, לפרוש סכך של ענפים ולסיום לחפש גם את ארבעת המינים. עבור רבים הסוכה היא המפגש השנתי עם הדשא, השמש, הירח והנמלים. זו לא אפליקציה, זה הדבר עצמו: צריך להריח את האתרוג, להסתכל מקרוב מקרוב על ענפי ההדסים, ובתוך הסוכה – להרים ראש למעלה כדי לבדוק אם יש בה יותר צל או יותר אור. אחת השאלות המפורסמות של רבי נחמן מברסלב לחסידיו הייתה: "האם הסתכלת היום אל השמיים?". כבר לפני מאתיים שנה הוא הרגיש שאנשים רצים מהיריד אל החנות, מבאר המים אל הרפת, ולא מרימים לרגע ראשם להיזכר במציאות שמעל העולם הגשמי. חסידיו טוענים שהוא ניבא את הימים האלה, שבהם נעבור ממעלית למשרד, מחניון לקניון, בלי להביט אפילו פעם אחת על השמיים. חג הסוכות הוא שבוע אחד בשנה שבו אין לנו ברירה אלא לעשות את זה. 3. חודש עמוס עבר על הרבנית ימימה מזרחי. כל השנה היא חורשת את הארץ, אבל אלול ותשרי הם ללא ספק הפריים-טיים שלה. כמה פעמים ביום בחודשים האלה היא ניצבת על במה מול נשים מכל המגזרים ונותנת שואו יהודי יוצא דופן. היא אימא לשמונה, עורכת דין לשעבר שמכהנת היום כסוג של גורו: גם סטנד אפיסטית, גם דרשנית. כך למשל היא סיכמה בימים אלה את החודשים האחרונים שעברו על ישראל: "איזו הכנה הייתה לנו לשנה הזאת. אנחנו לא צריכים שופר. שבועות שלמים שמענו שופר עולה ויורד, יורד ועולה. צבע אדום. אנחנו לא צריכים שיגידו לנו בסליחות 'עורו ישנים משנתכם'. בטח לא בדרום, שם נשים יצאו בחלוקים מפחידים באמצע הלילה למקלט של הבניין. התעוררנו מהשינה. אנחנו עירניים. אנחנו לא צריכים השנה לחשוב מה זה 'המצא לנו מחילה'. כמה מחילות מצאנו השנה מתחת לקרקע! לא צריך פירוש מיוחד למילים מהתפילה 'ועל המדינות בו ייאמר – איזו לחרב ואיזו לשלום' או למילים 'מי בקיצו ומי לא בקיצו'. כל כך הרבה 'לא בקיצו' היו כאן הקיץ הזה. אנחנו כבר כמעט שלושה חודשים בימים נוראים. מאז חטיפת, הנערים, שלושה חודשים של אלול". ומה האיחול שלה לשנה הבאה? שימו לב לניתוח הסוציולוגי של החברה הישראלית: "החידוש של תשע"ד זה שאנחנו מתלהבים מלהיות טובים. זה טרנד. כל הזמן במהלך 'שובו אחים' ו'צוק איתן' אנשים ארגנו מבצעים של התנדבות, של חסד, העבירו ביניהם עוד ועוד סיפורים של טוב, של נתינה. אתן יודעות, בנות, בצימרים יש תמיד טלוויזיה. אני חלילה לא צופה, רק צריכה לדעת מפני מה להזהיר את צאן מרעיתי... (צחוק בקהל) אז מה ראיתי לכמה דקות? את האביב היהודי של אביב גפן! כשאני הייתי צעירה הוא היה אנרכיסט, מורד, שונא את המדינה. ופתאום ראיתי את אביב גפן החדש. אם פעם הוא ישב עם הגב למדינה, עכשיו הוא מסובב את הכיסא שלו למדינה. הוא נהיה טוב, חינוכי, פדגוגי, נחמד. אנשים פשוט נהנים להיות טובים. אין היום זמר אחד שאין לו בפלייליסט איזה שיר אופטימי ומאמין. מאיפה הגיע השיר הזה של רמי קליינשטיין, 'מישהו נתן לי מתנות קטנות?'. מה זה לכתוב פתאום על שמחה, על מתנות קטנות? פשוט גילינו את הטוב שבלהיות טוב. אני מקווה שזה יחזיק בתשע"ה, הטרנד הזה". 4. אז בסוף יום כיפור וחג הקורבן עברו בשקט מופתי. היהודים צמו והתענו, המוסלמים אכלו וחגגו. אבל רגע, לאן נעלמה ההיסטריה הגדולה שלפני? מה קרה פה? יותר משבוע סדר היום הציבורי עסק בדריכות במהומות, בחיכוכים ואפילו בדם שעלול להישפך. אופס. המציאות בשטח לפעמים כל כך הרבה יותר שפויה ומשעממת מהדיווחים העתידיים עליה. זו תכונה ידועה שלנו, ללבות דאגה ולפרסם תסריטי אימה מבעוד מועד. אף אחד לא נותן את הדין אחר כך על זריעת בהלה בציבור לשווא. אינספור דיווחים, למשל, הוקדשו כאן בשנים האחרונות ל"האם זו תחילתה של אינתיפאדה שלישית?". זה ממש סוג של ספורט, לחפש האם אפשר לתת לכל רצף של ידויי אבנים את השם המבטיח "אינתיפאדה שלישית", או שמדובר בסתם פרץ אלימות קטן וחסר ייחודיות. שלא לדבר על הדאגה ממיתון. "האם אלה סימנים לתחילתו של מיתון?" אנחנו שואלים שוב ושוב, ולא שמים לב שבסוף התשובה, באותיות קטנות הרבה יותר, היא פשוט: לא. זה חוזר על עצמו מול כל מגפה עולמית (זוכרים את הבהלה וכל המומחים לענייני פוליו שמילאו את ימינו לפני שנה? את שפעת העופות?) ודוגמה בולטת במיוחד התרחשה בהתנתקות. בוקר הפינוי של היישובים, אחת הכותרות הראשיות בעיתון הייתה: "האמבולנסים כבר מחכים". הם יכלו לחכות עד היום. מול כל תסריטי האלימות והאימים, המתיישבים הכתומים עלו לאוטובוסים בדמעות ומתוך שירה. אבל מה לעשות, האמת המורכבת והרגועה פחות מעניינת מדמיונות על אקשן ובום-בום.
