ראש חודש מרחשוון, אשר יחול מחרתיים ובשבת, מהווה על ציר זמן שמיטה תשע"ה תחנת חשיבה ראשונה, לבירור השאלה, אם אמנם הושגו יעדיה: שנה של אחווה פנימית, שיוויון חברתי, צימצום פערים, ויתור על רכוש הפרט ויבולי שדהו לטובת הכלל, ועוד, כפי שהיטיב לנסח חזון זה מרן הראי"ה קוק: "שנת שקט ושלווה, בלי נוגש ורודה. לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. שנת שוויון ומרגוע, התפשטות הנשמה, אין רכוש פרטי מסויים ולא זכות [בעלות] קפדנית... וחמדת העושר, המתגרה ע"י המסחר, משתכחת... רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל". בפועל, מסתבר, אנו רחוקים מן היעד. ולו­­ רק מחמת המציאות הריאלית סביבנו, המאלצת אותנו למצוא פתרונות עוקפים (אם לקרוא לילד בשמו) לשביעית-דרבנן, ולהשתמש בהם עד בוא משיח צדקנו, שיחדש את השמיטה מדאורייתא, לאחר שיושיב את כל ישראל תחת גפנם ותחת תאנתם, בנחלת שבטיהם, על פי מפת כיבושי יהושע בן-נון. עד אז תהא מן הסתם החקלאות מתועשת: השדות כבר אינם מצויים בחצר הבית, אלא משתרעים על פני עשרות ומאות דונמים במרחקים, בגבולות לבנון ומצרים; וקיימות מערכות מינהליות ענקיות לשינוע התוצרת. כשזו המציאות, אין מצב שאב המפרנס משפחתו, ייצא מידי יום או מידי שבוע לקושש טרף לביתו מן ההפקר שבשדות המרוחקים עשרות ומאות ק"מ מביתו. עליו להזדקק לפתרונות אחרים, עוקפי שמיטה, עד יבוא שילה. גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ אמנם נמצאו פה ושם חקלאים הראויים לכל שבח ותהילה. אלה הפקירו שדותיהם, וזכו בדין בתואר: גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ. ובאמת לא קל להם. אשריהם ואשרי חלקם. אלא שבמערכת החקלאית המסועפת והמתועשת, הם בבחינת מיעוט דלא מינכר. מישהם, ככלות הכל, חייבים לספק מזון טרי לששת מיליוני היהודים שבארץ הקודש. מה גם שכבר פסקו רבים, שהבטחת התורה וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי, אמורה להתקיים בעידן של שמיטה דאורייתא. עד אז לא יהיה מנוס, מן הסתם, מנקיטת דרכים עוקפות. אלא שדרכים אלה מתפצלות בין הקהילות השונות: יש המצדדים בהיתר מכירה, ויש באוצר בית דין; יש הצורכים יבולי פלשתינים, ויש הנזקקים לשיטות ייצור שלא שיערון אבותינו: מצע מנותק וגידולי מים; וישנם גם פתרונות מסוג יבוא תוצרת ממרחקים, וגידולי חו"ל-למחצה: הנגב הדרומי שלפתע הפך להיות חו"ל נטול קדושת א"י, הנגב המערבי, הערבה הדרומית וגידולי עבר הירדן. מתוך כל האופציות הללו, יש אחת שהיא מעשה נבלה של ממש: רכישת יבולי החקלאות הפלשתינית. יש יהודים סכלים, שמוכנים לממן בכספם, באמצעות רכישת תוצרת האוייב, את תעשיית הרצח הפלשתינית: ייצור קסאמים, רצח יהודים, תעמולה ארסית אנטי יהודית, ועוד. נעשתה נבלה בישראל. אופציה רווחת היא היתר המכירה, שייסודה אמנם בהררי קודש, אך מוגדרת היום, למרבה הצער, בפי חוגים מסויימים, כמעשה ליצנות, חוכא ואיטלולה. מדהים להיווכח שיהודים הרואים עצמם שומרי תורה ומצוות, עוסקים ביד אחת בפסילת היתר המכירה, אך בידם השניה מדלגים בקלילות וירטואוזית על איסורים מדאורייתא באמצעות פטנטים הלכתיים: הם 'מוכרים' את החמץ הלן בביתם בפסח לנוכרי; נוטלים ונותנים ריבית והצמדה האסורים מדאורייתא, באמצעות היתר עיסקא שאיש אינו יורד לסוף דעתו ההלכתית; אוכלים בשר בכור בהמה, בחסות מכירה פיקטיבית לגוי; מטלטלים חפצים ברה"ר בשבת, בחסות תקנת עירוב חצרות; ואפילו פוגעים במצוות השמיטה עצמה, באמצעות פטנט ושמו פרוזבול. מאי שְנא איסור חמץ בפסח, ריבית כל ימות השנה, טילטול בשבת, אי שמיטת חובות בשביעית, שכולם מדאורייתא ממש, מהיתר המכירה שנועד לענות על בעיית השביעית שמדרבנן? איך זה שכל התקנות הנ"ל אינן חוכא ואיטלולא, ורק היתר המכירה הוא כזה? אלמלא דמסתפינא היה מקום לשער, שבאמת לא שְנא. אלא מאי? - הכל פוליטיקה. ואידך זיל גמור. "אוכלים את האביונים" שוללי היתר המכירה מצאו להם דרך מילוט משלהם, ושמה אוצר בית דין (באחרונה הצטרפו אליהם גם מצדדי היתר המכירה, הרואים בהיתר המכירה 'רק' מוצא אחרון). אלא ששיטה זו נשענת על יסודות הלכתיים מחודשים, ויש בה לפחות שתי נקודות תורפה מדאיגות: א' - על פירות אוצר בי"ד חלה קדושת שביעית חמורה, הדורשת הקפדה יתירה אפילו על קדושת הקליפות והשאריות; ב' - השיטה מעצם טבעה מייצרת מסחר בפירות שביעית, בניגוד לפסיקה: "שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה: לְאָכְלָה - לאכלה ולא לסחורה" (רמב"ם, בכורות פ"ה). לכל שיטה, הבה נודה, קשיים משלה, ולא נכניס ראשנו במחלוקת ההלכתית. נהרא נהרא ופשטיה. מה שחמור הוא שדווקא השנה שנועדה להשכין שלום ואחווה בישראל, מהווה מצע ל'פוליטיקות' והבלטת השונה והמפריד. התיקשורת החרדית, למשל, פוסלת טוטלית את היתר המכירה, ומשתמשת בביטויים נוסח חוכא ואיטלולא. אפילו העלון החודשי של האירגון החרדי 'יד לאחים', שלכאורה נועד לכלל ישראל, שולל בבוז את היתר המכירה (בגיליון חשוון), מבלי להביא לידיעת קוראיו שיש דעות שהן ממש, אבל ממש, הפוכות. כמו למשל דעתו של החכם הספרדי, הרב מאיר מזוז, ראש ישיבת כסא רחמים בבני ברק ומהבולטים שבפוסקי דורנו, שתקף בחריפות חסרת תקדים את עסקני וסוחרי השמיטה למיניהם, המשלשלים הון רב לכיסיהם מריווחי עסקי השמיטה, תוך כדי עושק הצרכנים החיים ממילא במצוקה כלכלית, והכל תחת איצטלת הפוסק הגדול מימי שנות ראשית המדינה החזון איש. זעק הרב מזוז מנהמת לבו, בכתב העת התורני 'אור תורה', כנגד עסקני השמיטה מפקיעי המחירים לעין השמש ועושקי משפחות המצוקה: "כמה הקפידו חז"ל שלא להפקיע מחירים בשמיטה, והנה הסוחרים בשמיטה עושים היפך כוונת התורה. אותן ירקות עצמן שנמכרו בחנויות ערב ראש השנה ב-3 שקל, נמכרו בצום גדליה ב-12 שקל, והם לא סוג א', אלא סוג ג' שכבר יבשו וקמלו... התורה אומרת: וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, והם אוכלים את האביונים. התורה אומרת: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ... וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, והם עושים להיפך: כל השנים יושבים בטלים, ועיקר הספסרות והמסחר בשנת השמיטה. שכר המשגיחים והספסרים והמוכרים עולה כפלי כפליים מן הפרי עצמו"... הרב מזוז מגייס גם את שיטת החזון איש, שהתנגדה כידוע להיתר המכירה אבל סיפקה לחקלאים 'קוּלוֹת' מרחיקות לכת, שלא עלו כלל על דעת הראי"ה קוק (המוצג ברבים [אולי בכוונת זדון] כ'מיקל' בענייני השמיטה, כשבעניינים מסויימים ההיפך הוא הנכון: החזון איש הקל והראי"ה הקוק החמיר, ואכמ"ל), ומוסיף: "החזון איש חיפש להקל על שומרי השמיטה כמה שאפשר, ולכן התיר ספיחין (ירקות שלא נזרעו אלא צמחו מעצמם) שהחלו לגדול בסוף השנה השישית. עד השמיטה האחרונה שהשמיטו [גם] את זה. ועל חשבון מי? על חשבון האברכים העלובים שאינם גומרים את החודש גם בשנים רגילות... ואין זה [דעת] הרב [החזון איש] בעינַי, אלא גזלן ואנס. "מעולם לא שמענו שכתב החזון איש לרבנים שיבטלו לגמרי את היתר המכירה, [מפני] שאם יבטלוהו, ייכשל רוב העם באיסור חמור של שמיטה... ועוד, שלא דומה לזמן בית שני שכל הגבולות היו פתוחים, מה שאין כן בימינו בעוונותינו הרבים, שאנו מוקפים כמאה מיליון אוייבים, ולכן מוכרחים לסמוך על היתר המכירה".
