כאשר מ', בחורה בשנות ה-20 לחייה, ביקשה לעשות ניתוח פלסטי בשדיה היא פנתה לרופא בעל שם, מנתח בבית חולים גדול, שהסביר לה כי הסיכון, לכל היותר, הוא אי סימטריה ברת תיקון ופגיעה ביכולת להניק. מלאת ביטחון ברופא, תוך ההבנה כי הסיכונים האפשריים אינם בלתי הפיכים ומוכנה לשאת בסיכון שבפגיעה ביכולת להניק, עברה מ' את הניתוח, אך לא ציפתה ששבועיים לאחר הניתוח תישאר עם שד מעוות ופגיעה בנשיותה. גם ש' נפלה קורבן לרשלנות רפואית כאשר עברה ניתוח פלסטי אצל מומחה, מבלי שבדק גורמי סיכון ומבלי שהמליץ על ייעוץ א.א.ג לפני הניתוח בהתאם למגבלותיה הרפואיות, כל שהציג היה ניסיונו הרב ועבודותיו. ש' נותרה עם מראה מעוות של אפה, פגיעה קשה לכל הדעות, אך גם עם חסימה מלאה ללא יכולת לנשום באופן תקין, במשך כל חייה. למרות שברור כי מדובר במקרים של פגיעה קשה עקב רשלנות רפואית וכי מ' וש' זכאיות לקבל הזדמנות למיצוי הדין בבית המשפט ולתבוע את הרופאים המנתחים, בפועל החוק מחייב הגשת תביעה בצירוף חוות דעת רפואית של מומחה בתחום, במקרה זה- הכירורגיה הפלסטית . המומחים בתחום הכירורגיה הפלסטית הינם חברים באיגוד הפלסטיקאים ובעלי קשרים רבים עם קולגות נוספים בתחום הפלסטיקה. בתחום זה בולטת במיוחד "אחוות הרופאים" הרווחת בכל תחום רפואי, שכן בשוק בארץ קיים קומץ קטן בלבד של מומחים המוכנים לעיין במקרה אך לא לכתוב חוות דעת כנגד התנהלותו של חברם. לשם הגשת תביעה, המקרים של מ' וש' הופנו לעיונם של מספר מומחים בכירורגיה פלסטית, כאשר רוב התגובות נחלקו בין ניתוק שיחה ובין הערות גנאי לעורכי הדין ופליאה "מי אני שאכתוב כנגד חבר?". קושי זה בהשגת חוות דעת רפואית של מומחה, הדרושה לשם הגשת תביעה, ידוע לכל עו"ד בתחום הרשלנות הרפואית. לעומת זאת, בתי המשפט מתייחסים ל"קשר הרופאים" ולקושי בהגשת חוות דעת לבית המשפט מטעם תובעים בטענה כי תופעה זו "עברה מהעולם". בתי המשפט נוטים ליפול למקום של חוסר ידיעה מובהק בנוגע להתנהלות מאחורי הקלעים. בכל תחום רפואי, קיים קומץ של מומחים שמוכן בכלל לבדוק את התיק, רובם מומחים בפנסיה או כאלו שחבריהם למקצוע "הגלו" אותם באמצעות הגשת קובלנות. מאחורי הקלעים, מומחים אחרים טוענים כי חברת הביטוח המבטחת אותם באחריות מקצועית לא מאפשרת להם להגיש חוות דעת ויש רופאים שמציינים כי אם יכתבו חוות דעת לא יופנו אליהם מטופלים דרך הביטוחים המשלימים. חוסר איזון בין התובעים לבין הנתבעים, המומחים הפלסטיים, בולט לא רק בשלב הגשת התביעה אלא גם בשלבים מתקדמים של ניהול התביעה בבית המשפט, בשלב מינוי המומחים מטעם ביהמ"ש. במידה ויש צורך למנות מומחה מטעם בית המשפט בכדי להכריע במקרה, גם כאן מדובר בקולגה של הרופא הנתבע, שאמור להכריע בצורה אובייקטיבית, אך בפועל, יימנע לרוב ממתן חוות דעת לפיה הנתבע התרשל, שכן הוא יודע שקיימת היתכנות שבעתיד יעמוד במצבו וירצה לזכות בהגנה מחבריו. כל עוד בתי המשפט יתייחסו לחוות הדעת בתביעות רשלנות רפואית בכלל ולתביעות בתחום הניתוחים הפלסטיים בפרט כמצב של שיוון בין הצדדים, לא יזכו תובעים ליומם בבית המשפט. מצב זה לעמדתי מחייב תגובה נחרצת של בתי המשפט בישראל, בבחינת שינוי התפיסה בדבר המומחה הרפואי והסתכלות בפרספקטיבה רחבה על סיטואציה בעייתית זו. כפי ששופט, גם ההוגן מכולם והאובייקטיבי מכולם, יתקשה לחוות דעת על חברו לספסל וכפי ששופטים רבים פוסלים עצמם מלדון בתיקים בהם מייצגים חברים שלהם, ולו רק בשל החשש למראית עין, כך גם יש להסתכל בחשדנות ובביקורת על מוסד "המומחים הממונים מטעם ביהמ"ש". כל עוד תפיסת ביהמ"ש הינה כי קיים שוויון וכי מומחים מטעם ביהמ"ש יכולים לכתוב חוות דעת על קולגות לעבודה בצורה אובייקטיבית מלאה, עבודתם של עוה"ד המייצגים תובעים תישאר בבחינת "קרב עקוב מדם"- קרב במציאת המומחה המקצועי שיסכים לכתוב חוות דעת אובייקטיבית וקרב בביהמ"ש מול המומחים המתמנים.
