אבו מאזן מלבה את האלימות בירושלים כדי לקדם את חזונו של 'מדינה ללא הסכם'. שום דיבורים על 'הרגעת הרוחות' לא יעצרו את האלימות הפלשתינית האסטרטגית הזו שר הביטחון משה יעלון וצמרת המשטרה מצאו את האשמים במהומות בירושלים: חברי הכנסת מהימין שעולים להר הבית. במקום שהמופקדים על ביטחוננו ינקטו את היוזמה המתחייבת מתפקידם לשים קץ לאינתיפאדה החדשה, הם יושבים בחיבוק ידיים וממתינים ש'הרוחות יירגעו'. זו המדיניות הביטחונית החדשה: לא לעשות כלום, כדי 'להרגיע את הרוחות'. משל למה הדבר דומה? לכך שצה"ל היה מנתק מגע ביום שלמחרת פרוץ מלחמת יום הכיפורים 'כדי לא ללבות את האווירה', וממתין שצבאות מצרים וסוריה 'יירגעו'. המדיניות הזו מעידה שהצמרת הישראלית, שוב, לוקה בעיוורון מוחלט לגבי המגמות הפלשתיניות. אני מוכן להסתכן כאן בנבואה, שאם לא תהיה פעולה יזומה נגד המתפרעים בסגנון 'חומת מגן', הרוחות לא רק שלא יירגעו גם אם אף יהודי אחד לא יעלה להר הבית ולא יגיע בכלל לירושלים – אלא האלימות עוד תגבר. עוד עובדה שמחייבת הסבר: אבו מאזן הוא זה שמלבה את האלימות בנאומי הסתה ובתקשורת שלו – על כך אין כבר עוררין. אבל במקביל נמשך התיאום הביטחוני בין צה"ל וכוחות הביטחון הפלשתינים לסיכול פיגועי התאבדות ביו"ש. מוזר? ממש לא. בראייה הפלשתינית מדובר בשני צדדים של אותו מטבע. זה גם מסביר שהאלימות בירושלים אינה באמת 'התפרצויות זעם' ספונטניות, אלא מהלך אסטרטגי מאורגן ומוכוון בידי הרשות הפלשתינית. בין שתי אינתיפאדות מאז כוננה הרשות הפלשתינית בשנת 1994, המדיניות שלה היא נכונות להגיע להסכם קבע עם ישראל שיבוסס על 4 עקרונות שעליהם אין שום פשרה: 1. מדינה פלשתינית עצמאית – בזה הם כבר שיכנעו את כל העולם. 2. גבולות בקווי 4 ביוני 67 - ללא כל פשרה. כל המשחקים של 'גושי התיישבות' הם משחקים שאנחנו משחקים עם עצמנו. הפלשתינים לא מכירים בגושי התיישבות, וגם אם יהיו מוכנים לתיקוני גבול קלים במסגרת חילופי שטחים ביחס של 1:1 זה לא יכלול גושי התיישבות – שגם אצלנו לא יודעים להגדיר בדיוק מהם – אלא תיקונים קלים שלא יעלו על אחוז וחצי מהשטח. 3. מזרח ירושלים בריבונות פלשתינית מלאה, כולל העיר העתיקה, ללא כל פשרה. 4. זכות השיבה ללא כל פשרה. מי שמאמין שאפשר להגיע להסדר קבע שלא כולל את המרכיבים הללו, משלה את עצמו ואת שומעיו. כבר לפני 6 שנים, אחרי קריסת המו"מ עם ממשלת אולמרט שמקסימום הוויתורים שלה לא התקרבו לארבעת העקרונות הפלשתיניים, קבע אבו מאזן את היעד המדיני החדש: מדינה פלשתינית בלי הסכם עם ישראל, באמצעות גופים בינלאומיים דוגמת האו"ם. זה היעד הפלשתיני, זו המגמה, זה מה שמדריך את התנהלותם. כל מה שמתרחש בשטח צריך להיבחן בשאלה, האם הדבר מקדם את רעיון ה'מדינה ללא הסכם' או מרחיק אותו. מאז שיחרור שטחי יש"ע, ניהלו הפלשתינית שתי 'אינתיפאדות'. האינתיפאדה הראשונה היתה באמת אינתיפאדה – התקוממות עממית. זו היתה אינתיפאדה של אבנים ובקבוקי תבערה, כמעט ללא ירי, וללא מחבלים מתאבדים. האינתיפאדה הזו הניבה להם את גדול הישיגיהם המדיניים: הסכם אוסלו. האינתיפאדה הזו הצליחה ליצור פילוג בחברה הישראלית, ולעודד את הרצון של חלק גדול מהציבור 'לצאת מהשטחים'. בזכותה הם קיבלו ממשל עצמי, שטחים טריטוריאליים עצמאיים ביו"ש (שטחי A) ואפילו סמי-צבא פלשתיני עצמאי. ה'אינתיפאדה' השניה – שלא באמת היתה אינתיפאדה אלא מלחמה יזומה – התאפיינה בריבוי פיגועי התאבדות, אוטובוסים וקניונים מתפוצצים. בשנת 2000, אחרי הבריחה מלבנון, השתכנע ערפאת מנאום 'קורי העכביש' של נסראללה כאילו החברה הישראלית חזקה כמו קורי עכביש. מסקנתו היתה: כמה פיגועי התאבדות ביו"ש כמו בלבנון, והיהודים יברחו משם כמו שברחו מלבנון. האסטרטגיה הגאונית הזו נכשלה באופן מוחלט. הציבור הישראלי לא רק שלא התפצל אלא התלכד, ולבסוף יצא כאיש אחד בלב אחד למבצע 'חומת מגן' שבו הפלשתינים איבדו גם את מה שכבר היה בידיהם: צה"ל חזר לפעול עצמאית בכל השטח, כוחות הביטחון שלו קרסו, ושלטונו ניצב בפני חורבן גמור. לא רק שהיהודים לא ברחו, הם עוד חיזקו את אחיזתם בשטח. גם הבריחה של שרון מחבל עזה, מסיבות אישיות לחלוטין, לא נמשכה ביהודה ושומרון. אבו מאזן עשה את החשבון הנכון: אינתיפאדת האבנים נחלה הישג מדהים, אינתיפאדת המתאבדים נכשלה כישלון מוחלט. מסקנה: לחזור לאינתיפאדת האבנים, כדי להשיג את המדינה ללא הסכם עם ישראל. הוא עשה עוד חישוב: שטחי יהודה ושומרון ברובם, כעיקרון בכיס שלו. אפילו ראש הממשלה כבר דיבר על 'שתי מדינות'. יש קונסנזוס ישראלי על 'עקירת יישובים מבודדים'. מהו האיזור שעדיין יש עליו הסכמה לאומית? ירושלים. הנה הסיבה להבעיר את ירושלים, לשנות את החשיבה הישראלית על ירושלים. העליות של יהודים, כולל חברי כנסת, להר-הבית הן תירוץ טוב – אבל רק תירוץ. בדיוק כמו שעליית שרון להר הבית בשנת 2000 היתה רק תירוץ למלחמה שתוכננה מראש. הבעירה הזו לא תדעך, עד שישראל תיסוג מירושלים, או עד שישראל תצא למבצע במתכונת 'חומת מגן' גם בירושלים. השבוע הם החלו לראות את ניצני הצלחתם: השר עמיר פרץ התפטר מהממשלה והטיח בנתניהו ש'הוא לא מוביל לתהליך מדיני'. והנשים הבכייניות מחבל עזה, אלו שתמכו בהתלהבות בהתנתקות שגרמה למות בעליהן, הפגינו בשעת נאומו של שר הביטחון יעלון בדרישה "לקדם הסדר מדיני שיביא שקט וביטחון לעוטף עזה למשך שנים רבות". בטונדות – לא במקום הנכון יש למדינת ישראל אמצעי לחץ על הפלשתינים. במקום לשים בטונדות לאורך קו הרכבת הקלה בירושלים, הרבה יותר יעיל וביטחוני לשים אותן בכבישים היוצאים משועפט, סילוואן, קלנדיה, אבו דיס, וכו' וכו' – ולא להסיר אותן עד שהשטח יירגע. אפשר לסגור את הר הבית באופן מוחלט גם לערבים, ולהתנות את פתיחתו ברגיעה מוחלטת – תוך עמידה על כך בלי להיכנע. מהלך כזה ייצור את הלחץ על הפלשתינים, ההנהגה והציבור, להביא להפסקת האלימות, אם הם רוצים להמשיך לראות את הר הבית מבפנים. זה יהיה הרבה יותר יעיל מהלהג השטותי של 'לא לעלות להר הבית כדי להרגיע את הרוחות'.
