אינתיפאדות לא מתחילות, הן מתגלות בדיעבד. היסטוריונים יודעים לזהות את הסימנים, מומחים מסבירים את הנסיבות שמביאות גלי טרור, אבל בזמן אמת נשמעות צפירות הרגעה. זו דרכן של ממשלות בישראל, אולי טבעם של בני אדם. בדצמבר 1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, הייתי נער צעיר. החיים סביבי השתנו, אבל אני לא ידעתי, כך גם מרבית הישראלים. צה"ל התעלם, שר הביטחון רבין נסע לארה"ב לשבועיים, והמתנחלים חיכו שזה יעבור. בספטמבר 2000, כשפרצה אינתיפאדת אל־אקצה, הייתי כבר מילואימניק צעיר. שלחו אותנו לאזור מחסום ארז כדי לסתום חורים. גם אז לא הבנו שיש אינתיפאדה, גם אז הדרג המדיני התייחס לנעשה כאל משבר קטן שעוד רגע חולף. פעם דיברו, פעם ירו ופעם נתנו הוראות סותרות כדי להרגיע את הרוחות. אנחנו נמצאים עכשיו בתחילתה של אינתיפאדה שלישית – גל אלימות שמבוסס על הסכסוך הלאומי שלא נפתר פה לפי שעה. מזה כמה שבועות אנחנו שם. פיגועי אתמול רק הופכים את האלימות לפחות פריפריאלית. אינתיפאדה היא חרב פיפיות. היא פוגעת בעיקר בפלסטינים – מחריבה להם את החיים, הורסת את הכלכלה. אחרי זה היא פוגעת גם בנו. אפשר להכריע טרור למרות אלפי טיעונים ונימוקים למה לא. ישראל עשתה זאת באינתיפאדת אל־אקצה. ניתן לפגוע בתשתיות הטרור, לחסל או לעצור את מרבית הפעילים, אפשר גם לייצר הרתעה. הוויכוח על ההכרעה חסר תוחלת ולו בשל העובדה שכשפורצת אינתיפאדה לישראל אין ברירה אחרת אלא שאחרי ההכרעה מגיע הצורך בניצחון שמשמעותו שיקולי עלות מול תועלת. הניצחון נמצא בראשם של אנשים, לכן הוא משמעותי כל כך. שתי מסקנות ברורות יש מהעבר: האחת היא שמאבק בטרור גורם לישראלים לזוז ימינה ולהתנגד להסכמים ספקולטיביים עם הפלסטינים. החלומות נוחים רק כששקט. אינתיפאדת אל־אקצה הביאה את השמאל לפשיטת רגל אלקטורלית. הוא לא ייצר חלופות אלא רק דקלם את מנטרת ההסכמים. הפוליטיקאים מימין, לעומת זאת, שוחים באינתיפאדות כמו דג במים. הם מצטלמים על רקע פיגועים, מצהירים הצהרות חריפות על מיטוט הטרור, ומזנבים בממשלה לעשות מעשה. כשהם אופוזיציה זה עובד מצוין, במקרה של השנים האחרונות זה מסתדר גם בקואליציה. חכו למערכת הבחירות ותגלו שנשכחה העובדה שדווקא הממשלה הנוכחית (שבה יושבות כל מפלגות הימין) שיחררה מחבלים, השאירה את חמאס עזה חזק והכילה את האירועים בירושלים. המסקנה השנייה היא שלמרות שאינתיפאדה טובה לאלקטורט של הימין, היא רעה לאידיאולוגיה שלו. אחרי כל סיבוב של אלימות ישראל מפסידה שטח ונגררת לתסבוכת אלימה גדולה יותר. האינתיפאדה הראשונה הביאה את ישראל להסכמי אוסלו. ערפאת חזר, אנשיו קיבלו נשקים. העיר עזה נמסרה לרשות ו־40% משטחי איו"ש נמסרו לשלטון פלסטיני עצמאי. ארץ ישראל השלמה הפכה לשלמה פחות. אינתיפאדת אל־אקצה הניעה את שרון להתנתקות. רצועת עזה וצפון השומרון פונו מיושבים. העם הפך ימני יותר אבל עם פחות התיישבות. זה המלכוד של מי שלא רוצה לראות פינוי התנחלויות נוסף. למדינת ישראל אין עוד שטחים שניתן לנטוש. הכרעה צבאית של גל אלימות פלסטיני מחייבת התייחסות לניצחון שאחרי. וכאן נכנס אבו־מאזן – הבעיה והפתרון. אבו־מאזן הוא דמות מסובכת. הוא לא טרוריסט כמו ערפאת, אלא משת"פ סוג ז'. הוא שונא את ישראל, נלחם בה בעזרת דיפלומטיה והסתה נוראית, אבל לא משלח את הטרור במו ידיו. הוא מתעב אותנו, אבל משתף פעולה. אי־אפשר לסמוך עליו, אי־אפשר לחתום איתו על הסכמים (בניגוד למשאלות הלב של פוליטיקאים ישראלים), אבל זה מה יש. הכלל הראשון שלומדים מפעילי מודיעין הוא שצריך למצוא את הכפתור הנכון כדי להפעיל בני אדם. כסף, פחד, חיבה, כבוד, הרתעה. את אבו־מאזן כבר לא מפעילים, במקום זה תולים בו תקוות מיותרות ומתרגזים. נכון להיום אינתיפאדה פורצת, וישראל מרגיעה את הרוחות בעיקר של עצמה. מתוך "ידיעות אחרונות"
