השיר של עמיר בניון "אחמד אוהב ישראל" שופך דלק לאש השנאה שבוערת כאן כבר שבועות רבים. אני כותב בסערת רגשות בגלל אהבתי הגדולה לעמיר. מהיכרותי את האיש הפרטי הזה אני יכול לדבר על המון מידות נדירות. פגשתי אותו יותר מפעם במופעי התנדבות למשפחות שכולות, לפצועי צה"ל, ליתומים, לנזקקים. משהו בו שבה את לבי ואני רואה בו בן ברית להבריא חברה מסוכסכת ופצועה. ו אז באה ההתפרצות הזו. אני מתעב את המשפטיזציה המלאכותית שעל פיה מיד פותחים בחקירה. אנחנו חברה של בני אדם שצריכים לדבר ולא להתבצר. אמרת "משפט" - בנית קיר בטון בין אדם לאדם. יש לנו כל כך הרבה מחיצות. מה תועיל עוד אחת? אני מאמין שעמיר לא חשב שהוא קורא לאלימות. אני מאמין שהוא פרץ בדימום פראי וחסר מעצורים אל מול שטף הדם ששוטף את ישראל על ידי רוצחים שהם ומשפחותיהם חיים בתוכנו כאזרחי הבית המשותף הזה. באחת מתגובותיו היום הוא כתב: "אילו היינו אלימים, לא היינו שרים שירים כואבים שבוקעים הישר מהלב". אני מאמין לו ובכל זאת - עמיר יקר ואהוב. אסור לנו לשחרר את מעצורי השכל אל תהומות הנפש הפצועה והמדממת. גיבור כובש את יצרו. נכון שיוצרים גדולים שקדמו לך כבר קראו קריאות של נקמה מזעזעת במציאות של חורבן ושואה. ובכל זאת - אנחנו ריבון יהודי ששולט על מיעוט מוסלמי. חובת האחריות לשלום כל האזרחים מוטלת עלינו. אנא עמיר. קח נא את מילותיך בחזרה לתהומות החבויים שבך ותציף את העולם באור שבדרך כלל בוקע ממך.
