השבוע לפני 67 שנים, כ"ט בנובמבר 1947, אישרה העצרת הכללית של האו"ם את תכנית החלוקה של ארץ ישראל, וסללה בכך את הדרך לעצמאותה של ישראל חצי שנה מאוחר יותר. ההחלטה קוממה מנהיגים ערבים, שניסו לפלוש לארץ, במטרה למנוע את הקמת המדינה היהודית. זה הזמן לזכור ולהזכיר שני פעילים נוצרים אוהבי ישראל, שסייעו למנהיגים היהודים במאבקם האמיץ להגיע לרגע הבלתי נשכח של אישור תכנית החלוקה באו"ם. עם התרופפות כוחו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, על רקע ההתנגשויות הבלתי פוסקות בין יהודים לערבים, האו"ם שהיה אז ארגון חסר ניסיון שלח לאזור בקיץ 1947 ועדה מיוחדת, ועדת אונסקו"פ (הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל), כדי לחקור את המצב ולהציע פתרון. למרות כל ניסיונותיהם של הבריטים להתערב, ועדת אונסקו"פ הצליחה להשיג מידע מכל הצדדים המעורבים, ביניהם מהמחתרות היהודיות. הם התרשמו מהישגי היהודים בפיתוח הארץ. הם נפגשו בביירות עם המנהיגים הערבים, שסירבו להגיע לירושלים, ואף ביקרו במחנות הפליטים באירופה, שם שהו 250 אלף יהודים שרצו לעלות לארץ. מצוקת הפליטים היהודים השפיעה רבות על הוועדה. הניסיונות להעלותם לארץ נתקלו בהתנגדות הבריטים שניסו למנוע את הגעתם. מסעה העגום של אוניית הנוסעים "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס"), שעליה היו 4,500 ניצולי שואה חסרי כל, לכדו את תשומת הלב של הוועדה ושל העולם כולו. הכומר ג'והן גראוול, נוצרי שתמך ברעיון הציוני, התנדב להיות חבר הצוות הלא יהודי היחיד על האונייה, והוא היה עד ראייה להתקפה של הבריטים על "יציאת אירופה" סמוך לחופי חיפה. היא מיהר לירושלים ומסר עדות מפורטת בפני הוועדה. הוא תיאר כיצד הכוחות הבריטים נגחו באוניית הפליטים שבע פעמים והעלו חיילים חמושים שירו והיכו למוות ילדים חסרי הגנה. הפליטים הוחזרו, בסופו של דבר לגרמניה. הטרגדיה שלהם נמשכה מספר חודשים, עד להתעוררות דעת הקהל העולמית, דבר שהעלה למודעות הוועדה את המטרה ההומניטרית שלמענה הוקמה. גם הכומר ויליאם האל השפיע באותו קיץ על הוועדה, ובעיקר על הנציג הקנדי, השופט איוואן ראנד. האל, אף הוא ממוצא קנדי, התגורר בירושלים משנת 1935 וחווה באופן אישי את חוסר הצדק של הבריטים והערבים כלפי היישוב היהודי. במהלך ארוחת ערב, השופט ראנד האזין לדעותיו של הכומר האל ביחס לציונות. הארוחה הזאת השפיעה על ראנד, שהודה כי ההיכרות בינו לבין האל סייעה לו להכיר טוב יותר את האירועים ואפשרה לו להעריך את הציונות בצורה טובה יותר. הכומר האל אף הציג את עמדותיו התנכיות והפרו ציוניות במכתב ששלח לחברי הוועדה. השופט ראנד היה בעל חשיבות רבה בוועדה. מכיוון שקנדה הייתה חלק מחבר העמים הבריטי, ההטייה האנטי בריטית שלו זכתה להשפעה רבה. אחד מנציגי הסוכנות היהודית אף כינה את ראנד "המצפון של הוועדה". נוכח השפעתו של הכומר האל עליו, ראנד נקט עמדה ברורה: "ההבטחה לבית לאומי ליהודים לא הוגשמה מעולם. במהלך העשור האחרון, ההגירה ורכישת קרקעות הוגבלו באופן מלאכותי, ולכן הקהילה היהודית לא צמחה. ברור כי ללא הספר הלבן וללא החוקים המגבילים, היהודים יכלו לאחוז בשטחים נרחבים יותר משהם אוחזים כיום". רוב חברי ועדת אונסקו"פ המליצו לסיים את תפקידה של בריטניה בארץ, לחלק את הארץ בין מדינה יהודית לערבית, ולהציב את ירושלים תחת שלטון בינלאומי. ההמלצה אומצה בסופו על ידי העצרת הכללית של האו"ם. הסוכנות היהודית אימצה את התכנית, אבל הערבים פעלו כנגדה. עם תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, המאבק בין יהודים וערבים הביאו לחלוקה דה פקטו של הארץ והיהודים יכלו להכריז על עצמאותם. באותם רגעים קריטיים, הנשיא האמריקאי הארי טרומן דחה את המלצותיהם של מזכירי המדינה וההגנה, והודיע על תמיכה במדינה ישראל שרק נולדה. טרומן עצמו היה נוצרי שהושפע מאוד מהתנ"ך, והוא הושפע גם מהחמלה שחש כלפי קבוצות מיעוט שנמצאות במצור. בנוסף, אנשי דת נוצרים הצטרפו ליהודי ארצות הברית במאמציהם להשפיע על הקונגרס האמריקאי לתמוך במדינת ישראל הצעירה.
