מבצע צוק איתן. ישבתי בבית בשעת צהריים, לפתע הסלולרי שלי צלצל, עניתי, ובעבר השני נשמעה אשתי בקול מלא דמעות, "הבן שלנו נפצע ומטיסים אותו לסורוקה". כחייל שמשרת שנים רבות במילואים אני מבין היטב את המשמעות של פינוי מוסק. לקחתי נשימה עמוקה, אספתי כוחות ואמרתי לעצמי "תהיה חזק" הכול קרה מהר. בין המשפט הראשון שבו קבלתי דיווח על כך שהבן שלי נפצע למשפט השני, בו אשתי אמרה ש"הוא 'רק נפצע קל" עברו לי אין ספור מחשבות בראש. התארגנו לנסיעה לבית החולים - בדרך הצצתי בסלולרי שלי וראיתי שיחה שלא נענתה, התקשרתי וענה לי מישהו עם מבטא רוסי, הצגתי את עצמי והוא אמר לי 'הבן שלך נשרט בכתף, צריך שיבדקו אותו בבית החולים והכל בסדר', המשפט הזה טמוע אצלי חזק בתודעה כאילו היה אתמול. בדרך קבלנו עדכון שבכלל פינו אותו להדסה עין כרם, לא יכולנו ליצור אתו קשר כי הוא היה בלי סלולרי. כשהגענו לבית החולים שמענו את פרטי המקרה. בבית החולים הגיעו הרבה ישראלים לבקר את הפצועים והרעיפו אהבה, לא רק על הבן שלי אלא על עשרות פצועים ששכבו לצדו. באותו ערב הדהימה אותי ההתגייסות של העם לכבוד הפצועים, ספק אם זה דבר שהיה קורה במקום אחר בעולם. היו כאלה שנפצעו קל ואחרים סבלו מפציעות קשות. נערים, צעירים שצריכים להתמודד עם כאב ועם מוגבלות, קטועי איברים פגועים קשה. אצל הפצועים קשה תקופת השיקום תהיה ארוכה ואינטנסיבית, אבל גם אותם אלו המוגדרים פצועים קל נושאים את הפציעה ביומיום. באותם רגעים בבית החולים, תהיתי כיצד מרגישים כל אותם הורים ואיך מרגישים אותם הפצועים. יש בינינו רבים שנושאים על גופם את מרשם הקרבות שעברו, והם נשכחים מלב, כאבם הופך לאישי פרטי ואף אחד לא מתעניין בהם יותר. אף אחד לא בא, אף אחד לא מצלצל. כשהציעו שנהיה שותפים ונפיק את יום ההצדעה לפצועים נעניתי בשמחה כי זהות יהודית מכילה בתוכה גם את ערכי הנתינה וההקרבה, את ערכי הציונות וערכי אחוות הלוחמים. כפי שחינכתי את בני, את תלמידיי בישיבה ואת חיילי כמפקד בגבעתי.
