נפתלי בנט הוא כוכב שנולד: תוך שלוש שנים בלבד הוא הפך לאליל נערים מתבגרים בציונות הדתית, לשחקן פוליטי שלא מפסיד ולמנהיג של מפלגה עם פוטנציאל לראשות ממשלה. בנט הוא קוסם, בדיוק כפי שנתניהו היה בגילו. האיש שהוציא מים מסלע, ומנדטים ממפלגה מצומקת עם שפם. לפני שבחר לכבוש את מפלגת הבית היהודי שוחחנו על הרעיון. אני הייתי משוכנע שהוא טועה. הוא הולך במודע לכבוש בית קברות נטול אויבים. השנתיים האחרונות מעידות שאני טעיתי. על פי מספר המתפקדים והמועמדים, הבית היהודי רחוקה מלהיות בית קברות, וגם אויבים לא חסר. ההצלחה גוררת עניין, והיא גם גוררת פחדים. בנט מפחיד את מי שלא מצביע לו. הוא מפחיד את הליכודניקים, שחוששים לאבד את מעמדם כמפלגת שלטון. הוא מפחיד את שאר המפלגות, שרואות בו ימין קיצוני וכריזמטי. לעיתים קרובות מדי אני מוצא עצמי בשיחה עליו. החוששים מצד אחד ואני מצד שני. בנט לא מפחיד אותי, הוא פרגמטיסט למרות כל ההצהרות שלו. לפני שבועיים אמר בנט בתוכנית "מצב האומה" שדברים שרואים מכאן הוא יראה גם משם. זו הייתה שורה מתוכננת. המסר היה: אני לא אשתנה. אשאר נאמן להצהרות שלי. הוא צדק, אבל הטעה. המציאות הפוכה למסר: בנט אכן לא ישתנה אם יגיע לעמדה בכירה יותר, אלה ההצהרות שלו שישתנו עם הזמן. אני לא מפחד מבנט כראש ממשלה. יכול להיות שדווקא יהיה מוצלח, בשל גילו הצעיר והנפש שלא התמלאה עדיין ייאוש פוליטיקאים. אני לא מפחד לראות אותו מתמודד עם הממשל האמריקאי. עם אחריות מלחמה ושלום. אני לא מפחד, אבל נדמה לי שדווקא בנט הוא זה שמפחד מעצמו. בנט, ואיתו חלק גדול מהציונות הדתית, גדלו בסביבה דתית מתונה. הישראליות הייתה בולטת יותר מכל רב עם זקן. הכיפה הייתה מוצר צדדי. בציונות הדתית הזאת שאליה בנט משתייך לא חולמים על בניית בית המקדש השלישי, אלא על בניית חברת היי־טק. ראשונה, שנייה או שלישית, מה שבא קודם. בחברה הזאת עם ישראל חשוב יותר מעוד קרוואן על גבעה. המתנחל הוא דוד או אח, אבל נחמד לא פחות לגור ברעננה, כפר־סבא או גבעת־שמואל. בחברה הזאת יש צעירים דתיים שיוצאים לפעמים עם חילוניות שלא שומרות מרחק נגיעה. יש שמתחתנים איתן כי זה אידיאל לשלב ידיים. בחברה הזאת מדברים ברצינות על הבעיה הפלסטינית ומתווכחים ברצינות – לא דרך הבטחות אלוהיות. חברה פרגמטית, חושבת, אמיצה, אלא שזה בדיוק מה שמפחיד את בנט. הפרגמטיזם הפך לאויבם הגדול של המשיחיים. הם אומרים: שרון היה פרגמטי, ותראו מה קרה. זמביש היה פרגמטי בכפר מימון, ותראו מה קרה. חלילה שגם בנט יהיה פרגמטי. בנט מפחד שיעלו עליו כפרגמטי, ולכן הוא מתכחש. כך פעל בניגוד לתפיסת עולמו בענייני דת ומדינה, והשאיר את העבודה של הציונות הדתית לאלעזר שטרן. כך הוא ממעיט לדבר ברעיונות המדיניים שלו – שמא יגדיו שהוא מחזק את הסכמי אוסלו. וכך הוא בחר בסיסמה "בית גדול מול כל השמאל" – הצהרה שאין בה דבר לגבי הזהות העצמית, רק לגבי האויב הנורא. למרות קיתונות האירוניה שנשפכים על יוני שטבון – חלקם מכיווני, בתקופות כאלה ואחרות – דווקא הוא הבחין בדואליות הזאת. הוא יודע היטב מי הוא בנט ומה אופיים של רוב מצביעי הבית היהודי, ולכן הלך למקום אחר. שטבון עשה אמת בנפשו כשהלך לשבת בחסות החרדים. שם מקומו. אולי אפילו יועיל סוף כל סוף, כדי לעודד אותם לעשות שירות צבאי. בנט, לעומת זאת, עדיין מתכחש. הציונות הדתית המתונה, שידעה להיות לאומית וליברלית, לא נעלמה. היא שם בהמוניה. אם בנט לא היה מפחד, הוא היה נותן לה ולעצמו ביטוי במקום לייצר בריתות פסולות עם תקומה ורבניה. אם בנט לא היה מפחד, הוא היה עומד זקוף ראש, מיישר את הכיפה הקטנה שלו ונותן מבט לא רק בשמאל "הנורא" – שלא משפיע על כלום, בטח שלא על המנדטים שעוברים לימין – אלא בבבואה שלו שבמראה. יש לו את זה. כשיסתכל, אולי יוכל להיות פוטנציאל לראש ממשלה. פורסם ב"ידיעות אחרונות"
