יום הקדיש הכללי לזכר קרבנות השואה, שהוצמד על פי החלטת הרבנות הראשית לצום עשרה בטבת ישמש מזכרת עוון לא רק לניספים שנעקדו על קידוש השם, ששה מיליוני אחים ואחיות, ובהם ארזי הלבנון ואדירי התורה, אלא גם למחדלים נוראים של מנהיגים רוחניים, מחדלים ומעשים שיש בהם לעורר הירהורים כבדים באשר לשיקול דעת שנשתבש מחמת ימי צוק העיתים. עצם קיומו של יום של קדיש לזכר קרבנות השואה רק בלוח השנה הציוני-דתי, והיעדרותו מן התודעה החרדית (והכללית), מהווה מזכרת עוון לקוצר הראיה של מנהיגי קהילות וחצרות במזרח אירופה, שהתעקשו שלא לפענח אל-נכון את אותות האזהרה שנכתבו על הקיר שנים לפני פרוץ השואה, וחלקם אף מנעו מנוסתם של יהודים רבים מספור מגיא ההריגה לא"י ולמימוש החזון: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ". היה זה ליקוי מאורות טראגי. מנהיגים רוחניים לא זיהו לא את השמים המתקדרים באופק ולא את החרב ההולכת ונשחזת לנגד עיניהם. היו אמנם גם כאלה שראו למרחוק ועודדו את העליה לא"י בכל מחיר. למשל האדמו"ר מהוסיאטין, רבי ישראל פרידמן, שחש היטב את רוחות האנטישמיות שגברו באירופה, ושלוש שנים לפני השואה עלה ארצה, לא לפני שביקר ב-1937, בקהילות חסידים בפולין ועודדם לעלות: "למי שיש שכל בקודקודו, שיברח אפילו בנעלי בית". ולחסידיו שבאו להקביל פניו בדרכו ארצה, בתחנת הרכבת של לבוב-לעמברג, אמר: "מי שיכול למכור שימכור, ומי שלא יכול למכור, יפקיר הכל ויברח עם תרמיל על שכמו". לא שחורה ולא אדומה אלא שזו היתה דעת חלק מן ההנהגה. כך למשל דחה בבוז הגאון רבי אלחנן וסרמן, ראש ישיבת ברנוביץ, את יוזמת ד"ר זרח ורהפטיג, מפעילי העליה בימים ההם, לקבל עבור תלמידיו אשרת כניסה לא"י באמצעות עלית הנוער של הסוכנות היהודית. הרב וסרמן כל כך תיעב את התנועה של 'הציוניסטען', עד שהגדירה שליחת השטן, ואת הערבים כינה שליחי "הדין של מעלה" (ע"פ הספר 'דת הציונות' ע' שנ"ו-שנ"ח). הרב טען שהצעתו של ורהפטיג המיזרחיסט (שאת תנועתו הגדיר בכינוי הנורא: 'עבודה זרה בשיתוף'), הורסת לו את ישיבת ברנוביץ. ברוח דומה התבטא רבן של ישראל הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, שטען כי "עליית בני הישיבה תוציא אותם מחיי הישיבה" ('פליט ושריד בימי השואה', ד"ר ז. ורהפטיג, ע' 148). רבי חיים עוזר, רב העיר וילנה שנחשב לרשכבה"ג של קהילות מזרח אירופה, נמנע מלעודד את תלמידי הישיבות להציל נפשם מעמק הבכא, כשסבר שמדינת ליטא תהא מקלט בטוח ליהודים. הוא נהג לומר ש"ליטא לא תהיה שחורה (כלומר, תחת שלטון נאצי) ולא אדומה (תחת שלטון רוסי) אלא ורודה" ('עדות חורבן יהדות אירופה', רות ליכטנשטיין, ע' 337). אותו מלאך הצלה שביקש לחלץ את עולם הישיבות מהתופת, 'מיזרחיסט' רח"ל, ד"ר ורהפטיג, אשר אירגן מנוסת אלפים מן התופת דרך סיביר ויפן, עם ויזות יפניות (מסלול שאכן עברה בסופו של דבר רק ישיבה אחת – ישיבת מיר), נדהם מן האדישות, לעומת הפעילות הקדחתנית של אחרים שעשו הכל להשגת תעודות מסע שבחסותן ייחלצו מן הקטסטרופה שבדרך: "ולא היתה אצל בני הישיבות נטיה לסגור את הגמרות... ולבלות ימים רבים בקובנה, לעמוד בתורים ולצבוא על דלתות משרדים כדי להשיג מיסמכים, אישורים וויזות שספק אם יועילו... רחוב הפליטים הציונים היה רועש וסואן, אחוז בולמוס יציאה מהכלוב הליטאי; דיונים על אפשרויות יציאה מהכלוב הליטאי היו בראש שיחם - ואילו בעולם הישיבות שררה לכאורה אווירה רגועה, היו שקועים בלימודים ובשיחות מוסר... ראשי הישיבות והנהלות הישיבות לא עודדו פעילות כלשהי להשגת דרכונים (תעודות מסע) או ויזות" ('פליט ושריד', ע' 149). נאנח ורהפטיג: "אני דאגתי להצלת בני הישיבות, וראשי הישיבות דאגו להצלת הישיבות" (שם, ע' 148). מיותר לציין שבסופו של דבר ניספו כולם במיתות משונות ואכזריות במיוחד, מפני שהנאצים נהנו להתעלל דווקא בהם. משיח בבורות המוות אבל למה שיעזבו אם האדמו"ר מבאבוב רבי בן ציון הלברשטם, גרס כי השואה הינה בכלל חבלי משיח? "לשם מה להסתתר? האם בכלל אפשרי הדבר להסתתר מפני חבלי משיח?" ('בקדושה ובגבורה', יהושע אייבשיץ, ע' 147). לבסוף צעד אל בורות המוות כצאן לטבח, כשהשטריימל לראשו וחלוק המשי השַבָּתי לגופו. כך נהג גם הרב שרגא פ. שפירא, מישיבת קלם בליטא, שהקים בבלגיה ישיבה ובה 300 בחורים. "ראש הישיבה... טען כי זכות הישיבה תגן עליהם", אך בסופו של דבר היתה תחנתם האחרונה של הבחורים שנשארו בישיבה – 50 במספר - במחנה המוות מיידאנק (ע"פ 'עדות חורבן', רות ליכטנשטיין, ע' 290). ואילו האדמו"ר מסטמאר, אוייב מושבע של התנועה הציונית, אשר מנע בתוקף עליית חסידיו, נחלץ ברגע האחרון בעזרת סרטיפיקט (רשיון עליה) של – צחוק הגורל! - 'הציוניסטען', ויצא לחיים ברכבת ההצלה הציונית, בדיוק כשהמוני חסידיו נדחסו ברכבות המוות שדהרו לאושוויץ. סרטיפיקטים ציוניים גם חילצו את האדמו"ר מבעלז ואחיו הרב מבילגוריא, מעמק הבכא ההונגרי, לא לפני שהספיקו 'להרדים' את "אלפי ישראל, עם רבנים גדולי תורה ואלופי ישראל ונכבדי המדינה", בביהכ"נ המרכזי בבודפשט: "שהצדיק [האדמו"ר מבעלז] רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלווה, שהצדיק רואה כי טוב, וכל טוב, ואך טוב וחסד, ירדוף וישיג את אחינו בני ישראל בני מדינה זו". לא ניכנס לצדדים ההלכתיים של טרגדיה זו של ליקוי מאורות על פתחו של גהינום, ברוח אזהרת הנביא: "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר". המפתיע הוא שרק מעטים הבינו את גודל הטעות ואזרו עוז לחזור בהם. למשל הרב ישכר טייכטל, מחבר 'אם הבנים שמחה', קנאי מחוגי סטמאר, שזנח קנאותו, והאשים בספרו המרטיט את "הראשים ומנהיגי העדה" באימוץ שיטת המרגלים: "אפילו צדיקים יכולים להיות מרגלים; וכל הֵמה אשר בזמן הזה נגד העליה ונגד בנין הארץ, הֵמה מכת המרגלים, ואלו הבוחרים בעליה, הֵמה מכת יהושע וכלב" (ע' שס"ז). חומר למחשבה, לפחות ביום אחד בשנה, יום הקדיש הכללי, לנשמות 600 ריבוא הקדושים שניספו בשריפה הנוראה אשר שרף ה'. [ותודה לרות בולק מ'ציונית לוחמת' על השגת חלק מהמקורות שצוטטו לעיל]
