שנת 2014 הייתה שנת המשך של תהליך הידרדרותה של המדינה הערבית המודרנית, ומנגד - עליית קרנן של שתי מסגרות מסורתיות. סוריה נמצאת בתהליך ארוך ומדמם של התפרקות. אסד שולט על כרבע משטח המדינה ובכללו דמשק, חלק מהעיר חלב שבצפון ורצועת החוף והרי אנצאריה, מקום מושבם של העלווים, אחיו שאינם מוסלמים. על חורבותיה קמו שתי מסגרות חדשות: אזור כורדי עצמאי בצפון מזרח סוריה, ומדינת האסלאם השולטת על כשלושים אחוזים משטח סוריה. הכורדים מחוברים במידה רבה עם אחיהם בעיראק, והם לעולם לא ישובו לחיות תחת שלטון ערבי. עתידה של עיראק לא ברור: מצד אחד התייצבה בה מערכת פוליטית שהצליחה להחליף ראש ממשלה ללא זעזועים גדולים מידיי, אך מנגד לא הצליחה לעצור את לוחמי הג'יהאד של מדינת האסלאם כשכבשו שליש משטחה של עיראק, כולל מוצול, העיר השנייה בגודלה בעיראק והמרכז העיקרי של תעשיית הנפט. מדינת האסלאם מאיימת על בגדאד מהעמדה הקדומנית שכבשה בפרברי הבירה המבוצרת, בעיירה רמאדי. בדצמבר הכריזו כמה אזורים בעיראק על הפיכתם לאוטונומיים, בשל התפקוד הלקוי של השלטון המרכזי. אם מגמה זו תמשיך, עיראק עלולה להפוך לפדרציה של יחידות אוטונומיות, שיסמנו את העתיד גם למדינות מזרח תיכוניות אחרות. תימן משותקת בין שלטון נגוע בשבטיות ובין שני גורמים חמושים אנטי ממסדיים הקורעים את המדינה: אלקאעדה הסוני והחות'ים השיעים שכבשו את הבירה בדצמבר והצליחו להכתיב למדינה את תנאיהם. איראן מסייעת להם בכסף ובנשק, וכך מתקרבת להשפעה מסוכנת על מיצרי באב אלמנדב, הכניסה הדרומית של הספנות הבינלאומית בדרכה ממזרח אסיה דרך האוקיאנוס ההודי לים האדום, לתעלת סואץ, לים התיכון ולאירופה. לוב ממשיכה לשקוע לתוך ביצה של דם, אש ודמעות. במהלך ארבע השנים האחרונות, שהחלו בתקוות "האביב הערבי", נהרגו בלוב יותר ממאה אלף אנשים, רובם במאבקים, מלחמות ומריבות בין מיליציות משפחתיות ושבטיות, כשהנפט משמש כדלק על מדורת האלימות. השנה הסתמן פילוג על רקע גאוגרפי, כשהולכות ומתגבשות שתי קואליציות שבטיות: האחת בטריפולי, במערב המדינה, והאחרת בבנע'אזי, במזרחה. היעדר שלטון מרכזי מתפקד פותח אפשרויות בפני ארגונים אסלאמיסטים אלימים להקים מובלעות, שחלקן מייצגות אל אלקאעדה, וחלקן את מדינת האסלאם. מדינת האסלאם היא החידוש הגדול ביותר והמשמעותי ביותר שאירע במזרח התיכון בשנת 2014. הגם שהארגון נוסד לפני 10 שנים כ"אלקאעדה בארץ הנהריים", כיום הוא ארגון המאתגר לא רק את אלקאעדה אלא גם את המערכת המזרח תיכונית ואת העולם כולו. כל מי שעיניים בראשו רואה את מדינת האסלאם כאיום על הסדר המדיני, הן באיום ישיר של כיבוש והקמת שלטון אלטרנטיבי, והן כמקור לרעיונות ג'יהאדיסטים המשתמשים ברשתות התקשורת כדי להפיץ את מלחמת הקודש אל כל רחבי העולם. במחצית הראשונה של 2014 הצליחה מדינת האסלאם להשתלט על כשליש משטח סוריה ושליש משטח עיראק, שטחים דלילי אולכלוסין ועשירים בנפט. תורכיה מסייעת למדינת האסלאם ביצוא הנפט שהיא מפיקה לאירופה, ומגישה לה סיוע לוגיסטי. קטאר סייעה גם היא למדינת האסלאם עד דצמבר 2014 עת הוכרחה לחדול מכך. הישגי מדינת האסלאם נובעים גם מהיכולת שלה להלך אימים על כל סביבתה באמצעות סרטי זוועה המתעדים עריפת ראשי מתנגדים, ירי חסר רחמים בשבויים והרעבת עשרות אלפי כופרים – דוגמת היזידים – למוות. מדינת האסלאם סופחת אליה ומצרפת לשורות לוחמיה רבים מהתושבים הסונים של השטחים הנכבשים בסוריה ובעיראק, ובמקביל זורמים אליה אלפי מתנדבים – מוסלמים ומתאסלמים חדשים – מכל רחבי העולם. גם ממדינות המערב מגיעים ג'יהאדיסטים כדי להילחם נגד מדינות המערב וכדי להשליט עליהן את האסלאם. מנהיג מדינת האסלאם – אבראהים עואד אלבדרי – אימץ את הכינוי "אבו בכר אלבגדאדי" ומינה את עצמו כח'ליף, תשעים שנה אחרי שמוסד הח'ליפות בוטל על ידי מוצטפא כמאל "אתא תורכ". מדינת האסלאם מציבה את עצמה כאלטרנטיבה אסלאמית מקורית לכל ההסדרים הפוליטיים והמדיניים שנכפו על העולם האסלאמי על ידי מדינות הכפירה הקולוניאליסטיות. היא מוחקת גבולות שסימנו בריטניה וצרפת, היא איננה מכבדת את החוק הבינלאומי ובמקומו היא מחילה את השריעה האסלאמית בגרסה הקיצונית ביותר שלה: עורפת ראשי כופרים, מלקה עוברי עבירות, מוכרת עבדים ושפחות בשווקים וקוצצת ידי גנבים. מידי יום ביומו מצטרפים אליה מתנדבים חדשים, והיא מתכוונת להישאר בשטח לתמיד תוך הצבת איומים ישירים על המדינות הסובבות אותה – ירדן, לבנון ואיראן. זו הסיבה שאיראן מחמשת ומציידת את המיליציה הכורדית, הפשמרגה, כדי שזו תצליח להתמודד עם איום מדינת האסלאם. מדינות לא מעטות – ערביות ואירופאיות – הקימו כוח אווירי שתפקידו להתמודד מהאוויר עם מדינת האסלאם, אך טעות היא לחשוב שבאמצעות פעולות מהאוויר ניתן יהיה לחסל מדינה ששטחה כיום הוא פי שלושה משטח מדינת ישראל. רק באמצעות הזרמת כוחות קרקע, כיבוש השטח, חיפוש אנשי מדינת האסלאם מבית לבית, ממרתף למרתף וממחסן למחסן כדי להכניסם למקום הראוי להם, ניתן יהיה להתמודד עם המדינה הזו בהצלחה. מצרים הצליחה לבסס את השלטון של הנשיא עבד אלפתאח א-סיסי למרות התנגדותו הפומבית של הממשל האמריקני, שלאורך תקופה ארוכה אחרי סילוק מורסי ביולי 2013 ראה בו את הנשיא החוקי והלגיטימי. העקשנות המצרית המגובה בסיוע כלכלי ופוליטי מצידן של סעודיה ואיחוד האמירויות הצליחה לעמוד מול ההתנגדות האמריקנית לסילוק מורסי, למרות שהתנגדות זו קיבלה סיוע מקטאר, התומכת הגלויה של האחים המוסלמים, חמאס, הג'יהאד ומדינת האסלאם. העקשנות של מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות הצליחה גם להכפיף את קטאר לאג'נדה שלהן, ולחייבה לנטוש את תמיכתה בטרור, באחים המוסלמים ומדינת האסלאם, ולחדול להשתמש בערוץ אלג'זירה ככלי בפרופגנדה של האחים המוסלמים וארגוני הטרור שיצאו מבית מדרשם. האם קטאר תמשיך להתנהג על פי התכתיב הסעודי? ימים יגידו. על מצרים, סעודיה והאמירויות לבדוק כל העת מה קטאר עושה, בעיקר מאחורי הקלעים. סעודיה גם הצליחה השנה לגרום לנזק גדול לאיראן באמצעות הפקת נפט מוגברת המורידה את מחירי הנפט בעולם. כך פועלת סעודיה נגד איראן לאחר שהמערב נכנע לעקשנות האיראנית והקל את לחץ הסנקציות הכלכליות מעל מדינת האייתוללות הצמאה לכוח גרעיני צבאי. ייתכן שהחודשים הקרובים יוכיחו שוב שעקשנות סעודית אפקטיבית יותר מהתכניות של הממשל האמריקני, המחפש דרכים להקל מעל איראן את הנטל הכלכלי. תוניסיה היא התקווה היחידה של העולם הערבי. מדינה זו – שבה פרץ "האביב הערבי" לפני ארבע שנים – עברה תקופה של חיפוש דרך, נגיעה באסלאם הפוליטי ושיבה אל הדרך הליברלית, המודרנית בעלת הגוון החילוני. מדינה זו הוכיחה שעם יכול לטפל בקונפליקטים הפנימיים שלו גם בדרכים לגיטימיות, ללא אלימות (כמו במקרה הסורי), ללא שפיכות דמים (כדוגמת לוב) וללא מהפכות המביאות דיקטטורים לשלטון (דוגמת מצרים). עם זאת, תוניסיה חייבת לטפל באופן נחרץ בקבוצות ג'יהאדיסטיות שהתנחלו בדרום המדינה, ומקבלות את אנשיהן, נשקן וכספן מלוב ואלג'יריה השכנות. הפלשתינים מנסים בכל כוחם לחתור למדינה באמצעות הקהילה הבינלאומית. לעולם הערבי המוכה בבעיות כמו מדינת האסלאם אין זמן וסבלנות לטפל בעניין הפלשתיני, ולכן פנה אש"ף להכרת העולם. פוליטיקאים במדינות אירופה רצים להכיר במדינה פלשתינית כדי לרצות את בוחריהם המוסלמים, וכל ישראל עלולה למצוא את עצמה עם מדינה פלשתינית – שתהפוך ללא ספק למדינת חמאס – רק בגלל שכמה פוליטיקאים אירופים חוששי אבטלה יצביעו בעד הקמת מדינה כזו בהרי יהודה ושומרון, מולדת העם היהודי. העולם ממשיך להתרשם מקיומו של "עם פלסטיני" שהומצא רק לאחרונה, גם באשמתם של כמה עייפי נפש ישראלים. ירושלים מוכנסת על ידי הפלשתינים למדינתם רק כדי לעקור את עיר הקודש מהגוף היהודי, כי הם יודעים שבלי ירושלים גם מדינת ישראל תיפול. העולם חייב להתעורר, להבין את הבעיה ולדעת שאם מדינת ישראל תיפול אל מול האסלאם, נפילתה של אירופה תהיה רק שאלה של זמן, ולא ארוך. לסיכום: שנת 2014 הציבה אתגרים לישראל, לאירופה ולעולם, ואתגרים אלה רק יתגברו וילכו במהלך השנים הקרובות. משברים יעמיקו, סכסוכים יתרחבו, איראן תתחמש בנשק גרעיני, מדינת האסלאם תגדל ותתחזק, ארה"ב לא תתפוס את מעמד הבכורה שהיה לה במזה"ת עד לפני ארבע שנים ואירופה תמשיך לשקוע תחת גלי הגירה אסלאמית ההופכת את התרבות האירופית למשהו המתרחק והולך מערכי הליברליזם, הפתיחות, המודרנה והדמוקרטיה. האתגרים בפני מדינת ישראל רק הולכים ומסתבכים. האיום קטן בגלל היעלמותה של סוריה ממפת האיומים, אך איומים אחרים עולים באופק: איראן ומדינת האסלאם מתחזקות מצד אחד, ואירופה וארה"ב ההולכות ונחלשות מצד שני. המנהיגות הישראלית שאחרי הבחירות תצטרך לתת את דעתה לאתגרים אלו.
