השבוע החליט נפתלי בנט לשריין את אלי אוחנה ברשימת הבית היהודי. הושמעו הרבה דעות בעד ונגד. פתיחת שער לקהלים חדשים ולציבורים שלא משתייכים ישירות לציונות הדתית; דמות שונה מהפריפריה שצמחה מלמטה והגיעה לגדולות; הבנה שבית לאומי גדול כולל מגוון אנשים – ומאידך טענות שהוא לא מייצג אותנו ואין לו שייכות לציונות הדתית; הביע תמיכה בגירוש ומי יודע מה דעותיו באמת; ישנם רבים וטובים ממנו ועוד ועוד. תהא הדעה אשר תהיה, בעד או נגד (איני מתיימר להכריע בה, אם כי אודה שברגע הראשון היא גרמה לי כאב בטן לא קטן) – כדאי שנזכור את אשר היה במדבר, לאחר יציאת מצרים, ומה הדבר מלמד אותנו עתה. ברור הוא שהנחת העבודה הייתה שאלי אוחנה יביא איתו חיבור לקהל חדש ואחר ממה שהכרנו במפלגה. קהל מסורתי שמשתייך טבעית לליכוד וכד' ועם הכיוון הזה הוא ילך וידבר, אותו הוא ישווק וימכור לעם. באותו אופן כך על הנציגים האחרים ברשימה מוטלת האחריות להדגיש את הכיוון והצבע המיוחד שלהם. להרים את דגל התורה ואת דגל הארץ בגאון ובבהירות, בקומה זקופה ובאופן רהוט ומוסבר. לשמור על השלם שלא יחסר בו צבע חשוב. לוודא שהרצון לאחדות לא הופך את התמונה לדהויה ונטולת ייחודיות. במשך כל שנות המדבר חונה עם ישראל לשבטיו, וכל שבט על דגלו ועל סימלו. מחנה ישראל הנשקף מההר נראה יפה ומיוחד. למרות או דווקא בשל הגוונים הרבים שבו, כשכל אחד מהם בולט ומיוחד מחד, אך מהווה חלק מתוך שלם מאידך. אכן כך נראה הבית היהודי במדבר, וכך הוא מתחיל לתפוס צבע גם עתה. מפלגת שלטון, קבוצת השתייכות רחבה, משהו כללי המאגד בתוכו גוונים רבים שיוצרים יחד בית יהודי בארץ הקודש. כל עוד היינו חבורה של בני הציונות הדתית בלבד, יכולנו להרשות לעצמנו להחביא דגלים, לוותר על הצבע המיוחד, לאפשר גם למי שלא בדיוק כמונו להוביל ולקחת את הראשות. מן הסתם גם במדבר בתוך שבט מסוים, כגון יהודה עם דגלו הכחול, הכיל השבט דמויות שונות ודעות שונות, גוונים שונים של כחול בהיר יותר ובהיר פחות, אך השם הכללי היה תכול שמים, וזה סיפק את כולם. דווקא כשעמדנו כל ישראל במחנה אחד היה צורך להדגיש ולחדד את המיוחדות של כל שבט. אחדות שלא מבטלת את מקומו של כל אחד, אך גם לא מטשטשת את ייחודו. על הציבור לדעת שמקומה של תקומה בתוך המסגרת המאוחדת היא להוביל את הדגל הציונות הדתית. מפעל ההתיישבות, הגרעינים התורניים ועולם הישיבות של הציונות הדתית, מצפים לראות את הרמת הדגל של השבט בתוך המחנה הפוליטי המאוחד. הגוף שהדגל המוצהר שלו היא שמירה על עקרונות היהדות במלואם ועל ההתיישבות המלאה, היא תקומה ואנשיה. הם אלו שמרימים את הדגל ומבליטים ומחדדים את העקרונות שאותם מביאים לסיעה המאוחדת, אך יחד עם זאת להבין ולפעול בדרך של אחדות וקבלת האחר. הבנה שהשלם כולל בתוכו את מכלול הצבעים, ובלעדי האחרים התמונה איננה שלמה. זוהי משימה קשה ומורכבת, עדינה ומסועפת, אך היא האמת שאותה יש לומר ועל פיה לנהוג. לומר שהעול המוטל על כתפיהם מעורר קינאה – על זה לא הייתי חותם. אך אשמח לברך בברכת כהן, בייחוד כשהיא כוללת בתוכה גם שר ממשפחת הכהונה שעושה מלאכת קודש. היו ברוכים. עלו והצליחו.
