לפני שבוע בדיוק טיילתי במכתש הקטן. האזור היה נטוש, נטול בני אדם, נטול גנבים פוטנציאלים. בשמיים ריחפו בקושי שלושה נשרים משועממים. רחוק מהעין, רחוק מהלב, רחוק גם מפשיעה. כשנפתלי בנט טייל שם בפסח האחרון, כך כתב לי, מישהו ניפץ לו את השמשה ברכב. זה קורה במשפחות הכי טובות, במדינות הכי טובות. אם הייתי צריך להמר, הייתי בוחר בוונדליסט יהודי, לא ערבי דווקא, במרחק כזה מהפזורה הבדואית, ובכל זאת התחושה שלו נכונה. משהו רע התחיל בעשור האחרון. "נאום הגנבים" של בנט מול תלמידי התיכון בשבוע שעבר היה מלא סיסמאות, כמנהג הבחירות, מכליל מעט – אבל צודק מאין כמוהו. למעט שאלת הקרבה של גנבים למכתש הקטן, בנט תאר את המציאות כפי שהיא. ישראל מאבדת אחיזה בחלקים שונים של הארץ. גניבות חקלאיות קלות הפכו להשתלטות על אדמות בנגב ובגליל. בקיץ פורצות שרפות על רקע לאומני. בחורף מהומות בכל פעם שמשטרה נכנסת לבצע מעצרים או הריסת בנייה בלתי חוקית. אם מחר בבוקר יחליט תושב תל־אביב לסגור מרפסת בצורה לא חוקית, תוך ימים ספורים יקבל צו הריסה – העירייה והמשטרה יאכפו את החוק. בנגב ובגליל, לעומת זאת, נבנים מדי שנה כ־5,000 מבנים בלתי חוקיים, ואין מי שיטפל בזה. התקינות הפוליטית מחייבת לא לציין דת, גזע ומין של הפושעים, אבל הסטטיסטיקות המשטרתיות לא מתחשבות בתקינות פוליטית. המספרים מראים ששיעור הפשיעה בעברות אלימות בקרב ערביי ישראל גדול פי 2 ולפעמים פי 3 מחלקם באוכלוסייה הכללית. 79% מאירועי הירי בישראל הם במגזר הערבי. פרוטקשן, גניבות חקלאיות, גניבות רכבים, אלימות על רקע כבוד המשפחה ועוד ועוד נתונים, שמראים שישראל בבעיה. בנט צדק בנאומו גם בנוגע למזרח ירושלים. פעמיים חטפתי אבנים על הר הזיתים – אזור תיירות היסטורי במרכז הבירה. אזור שבמדינה מתוקנת אמור היה להיות בטוח לחלוטין. נוח לגישת תיירים, ובוודאי לישראלים מקומיים כמוני. מרוב צדק נשאלת השאלה מה קשורים תלמידי התיכון לבעיה הזאת, וליתר דיוק מה עשו ממשלות ישראל – כולל הממשלה האחרונה שבה ישב בנט – בנוגע לעניין? כדי להתמודד עם הבעיה צריך פתרונות קצת יותר רציניים ממינוי איילת שקד לשרה לביטחון פנים. האחריות לחוסר המשילות לא נמצאת על כתפי האזרחים הערבים, היא על כתפי המדינה שנוהגת בחוסר ריבונות. למרות הקולות הלאומנים שצצים, למרות הנזק שעושים חברי כנסת דוגמת חנין זועבי, רוב הישראלים־הערבים מבקשים לעצמם חיים שלווים. הם מודעים ליתרונות הגדולים של החיים בדמוקרטיה הישראלית. מי שנפקדת היא הממשלה. אזרחי ישראל הערבים ראויים למערך שווה של חובות וזכויות. הם זכאים לפעילות משטרתית מאומצת בכל שעות היום, כדי שלא ירו ביישוביהם ברחובות. אחרי שנים של פטרונות ישראלית ועיסוק באפליה מתקנת הם זכאים לאכיפה מתקנת. כך גם בנוגע לירושלים. למרות הדיבורים הגבוהים של הממשלה על בנייה ומשילות בעיר, ההפך הוא הנכון. ככל שעובר הזמן, קשה יותר לבנות, אפילו בשכונות קונצנזוס דוגמת גילה. גיבורים מול העולם, אבל נמנעים מבנייה. במזרח העיר יש כמעט מדינה אחרת, הרשות הפלסטינית מספקת שירותים שונים. חברת החשמל שונה, החינוך שונה, שירותי התברואה שונים. יש שכונות שאיש לא נכנס אליהן כבר שנים. במקום ליצר משילות מעדיפים לדבר על סכנת "השמאלנים שיחלקו את ירושלים". הסיבה המרכזית לכאוס הזה היא עודף פופוליזם. הפער שבין ההצהרות למה שקורה בשטח, ולא רק בימי בחירות. הדברים שבנט אמר לא מסיתים ולא גזענים, הם שיקוף של מציאות שחייבים להודות שגם לו יש אחריות עליה. בליכוד ובבית היהודי החליטו לתקוף רק את מחנה השמאל. אני לא מחובבי הז'אנר, אבל כך מקובל בימי בחירות. אחרי שתוקפים את הצד השני ופוסלים אותו נשארת השאלה מה עושה הצד הראשון? איילת שקד מספיק מוכשרת לכל תפקיד. היא תשובה יפה אבל לא תוכנית עבודה.
