הם היו צריכים- טוען בלהט אד קוץ'- לשבור את שערי הבית הלבן. הם, הכוונה ליהודי ארצות הברית ובראשם מנהיגיהם. הימים ימי מלחמת העולם השנייה. שמועות מתחילות לחדור את מסך השתיקה וההשתקה, על גורלם של היהודים באירופה. בעקבותיהם מגיעים גם מסמכים מפורטים. ויהדות אמריקה הפעלתנית והנוכחת בשדות הציבוריים האמריקאים, שומרת בנושא הזה על פרופיל נמוך. בסרטו המדהים והעשוי היטב של חיים הכט "טיסה אחת בשבילנו", מספר הכט על מפגש של הנשיא האמריקני רוזוולט עם נציגיה המכובדים ביותר של הקהילה היהודית האמריקאית. רוזוולט שרוי במצב רוח טוב ומרבה להתבדח. המנהיגים- ביניהם ידידים טובים שלו- קוטעים אותו ומוסרים לידיו מזכר קשה ונורא על השואה המתרחשת, באותה עת, באירופה. רוזוולט, נשיא מוערך ואהוב, מאשר את הכתוב ואומר שהעובדות האמתיות קשות יותר. והוא מבטיח לעשות הכל כדי להפסיק את רצח העם הנוראי הזה. הבטחה שלא קוימה, כידוע. לדברי פרופסור אמריקאי להיסטוריה, לא יהודי ובן של כומר – בספרו על נטישת היהודים- המניע העיקרי לחוסר הפעולה הוא אנטישמיות כפשוטה. אנשיו של רוזוולט שכנעו אותו- גם על פי הסקרים- שיש שנאת יהודים באמריקה, וסיוע ליהודים לא יוסיף לו ולו קול אחד בבחירות המתקרבות. הנשיא האמריקני האהוב והמוערך, שנפטר בעת כהונתו הרביעית (!), שמע לעצתם. לפיכך, אומר אד קוץ' (שהיה לימים ראש עירית ניו יורק), הוא לא נכנס לגן עדן. אמנם הוא איננו בגיהינום אך הוא בין שניהם. ומדובר במעריץ מושבע של הנשיא המדובר. ומה רצו אז היהודים? לא ביקשו הצנחת כוחות או הסטת תכניות המלחמה. כל שרצו הוא הפצצת צומת חיונית של מסילות הברזל שהובילו מיליוני יהודים להשמדה באושוויץ. מטוס אחד, פצצה אחת. אחד הטייסים המעוטרים באמריקה, מק גאוורן, שהתמודד מאוחר יותר על משרת הנשיא שם, נשמע בסרט מצר על שלא קיבל משימה כזאת. משימה שלדבריו לא הייתה קשה לביצוע. מה גם שמטוסי בנות הברית טסו באזור ואפילו מעל אושוויץ. אך נמנעו מהפצצת מכונת ההשמדה. היהודים ננטשו לגורלם. נכון, אנחנו לא שם. מדינת היהודים אינה חסרת ישע. אף שהיא כמעט לבדה בעולם עוין או אדיש לגורלה. אבל כדאי להזכיר שהאיראנים חוזרים ומבהירים באמירות חד משמעיות שיש לחסל את הישות היהודית ולהשמיד את מדינת ישראל. ולא פלא הוא שהם לא נבעטו מכל פורום בינלאומי וממה שקרוי הקהילה הבין לאומית. איראן נותרת בעיה שלנו בעיקרו ובסופו של דבר. וההשוואה עם יחסן של מדינות העולם ליהודים אז – כגון בוועידת אוויאן- ובימים אלו, מעוררת צמרמורת. ומה רוצה ביבי? הוא, ראש הממשלה במדינת הלאום היהודי, רואה מחובתו להעמיד את האמת מול פני העולם, ובעיקר ארצות הברית. זו השוטר התמים במקצת, אך היחידי בעצם של הסדר העולמי. הוא כבר הצליח לתת לגרעין האיראני את צבע האזעקה המתריע. הוא גם מנע את הניסיונות להתעלם מהאיום הזה ולגמד את הסכנה שבו. בלעדיו- יש להניח – כבר היו לאיראן כמה פצצות. ביבי מפריע את מנוחת העולם ובעיקר את האשליה שבה הוא רוצה לחיות. וההשוואה לימי השואה אינה רק על דרך המליצה. אנו רואים את יהדות אמריקה- ולפחות את חלקה- חוזרת לימי הפחדים הקמאיים של אז. שלא יאשימו אותה בהעדפת האינטרס הישראלי על זה האמריקאי. כאילו אינם רואים שזה האינטרס המשותף לכלל האנושות השפויה. אפשר גם להיזכר באסתר המלכה שמרדכי דוחף אותה לפעולה ממשית בטענה הפשוטה "לעת כזאת הגעת למלכות". גרועים יותר הם היהודים בישראל שאינם מתביישים להפוך את הנושא הזה לשאלה של בחירות. אפילו טענת העיתוי של הנאום אינה תקפה לנוכח לוח הזמנים של ההסכם המתגבש בין המעצמות לאיראן. במקום לתמוך בראש הממשלה, בעמדות שהוא מייצג ולהצטרף להתרעה החמה מאד, הם בוחרים לשמוט את הדוכן מתחתיו של נתניהו. ובלשונו של אד קוץ'. נראה ששערי גן עדן יישארו נעולים בפניהם. ואני חושש שדווקא שערי הגיהינום ייפתחו לפניהם בנעימה עצובה ובוכייה. מול הסיכון הקיים צריך לנצל כל סיכוי. גם אם הדיפלומטים לא אוהבים את זה. ובוודאי אם מטות הבחירות לא למדו להבדיל ביו עיקר לטפל.
