נבואות קטנות גדולות מסתתרות לפעמים במקומות בלתי צפויים. כזאת נבואה מצאתי בין דפי הספר הססגוני והמלבב 'פרחים במרומי חרמון'. בטיול על החרמון, בתוככי כר קוצני גדול של כרבולת מקרינה, שסיימה מזמן את פריחתה, בקעו פרחים צנועים אחדים בצבע סגול כהה ובצורת כדים נאים. אם מסתכלים מקרוב, זה פרח בעל צורה אצילית ועדינה. הוא גדל דווקא בתוך הכר הקוצני. זהו מין צנוע של שום. ממשפחת השושניים, שהתגלה על ידי אהרון אהרונסון, בראש החרמון, בשנים עשר ביולי 1911, והוא כותב ביומנו שהלך ללקט צמחים, אף שנשבה רוח איומה. אהרון אהרונסון, הוא כידוע, החוקר הארצישראלי הראשון של טבע ארץ ישראל הקדושה לנו. בן זיכרון יעקב, אגרונום, מדריך חקלאי שעשה גדולות לפיתוח החקלאות בארץ מתוך חזון יהודי ציוני. ממבססי מטולה וראש פינה, מגלה אם החיטה, מייסד תחנת הניסיונות החקלאית הראשונה בארץ, גיבור מחתרת ניל"י. אהרונסון סייר בחרמון כבר לפני מלחמת העולם הראשונה. בכך, הקדים בהרבה, את דורו, שהרי רק אחרי מלחמת ששת הימים נכנס החרמון לתודעתו של עם ישראל. בעיזבונו המדעי של אהרון אהרונסון, התגלה לאחר מותו, השום הזה, שנאסף באותו יום בפסגת החרמון ויובש בקפידה, והפרופסור הלל אופנהיימר הגדירו כמין חדש למדע, וקרא לו על שם ידידו ועוזרו של אהרונסון, אבשלום פיינברג, גיבור ניל"י אף הוא, שהרבה לסייר עם אהרונסון ולסייע לו. שמו המדעי של הצמח המיוחד שלנו, הינו שום פיינברג. לא ידוע לנו על מציאותו בשום מקום פרט לחרמון. אהרונסון כתב מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, בדצמבר 1918, בעיצומם של הדיונים על התוויית הגבול בין ארץ ישראל לבין סוריה, את הדברים הבאים: "אחיזה בלתי מעורערת ברכס החרמון הכרחית ביותר, היות וכאן , כמו בכל מקום אחר בארץ ישראל, כתוצאה מניהול כושל של דורות, נעלמו לא רק היערות שהיוו את הדר האזור מימי קדם, אלא גם כמעט כל העצים והשיחים. המורדות התלולים נחשפו לסחיפה רצופה ההולכת ומחמירה. הקרקע הדשנה נסחפת אל הים ומותירה אחריה שלד כחוש, המפיץ קדרות בלבות בני האדם. ברכס הרים זה, כמו בכל ההרים והגבעות האחרים בארץ ישראל, יהיה צורך להשקיע במשך דורות סבל ללא גבול, מאמצים בלתי נלאים, סבלנות של אוהב, מדע וטכניקה מעולים ואמצעים פיננסיים כבירים על מנת לעצור את הסחף, להבטיח קרום דק של אדמה, להחזיר את הצמחייה המתמדת, ולבסוף לשקם את ההר ויערותיו. על ידי כך ישופר האקלים, יגדלו ויישמרו כמויות המים ואספקת הכוח, ותיווצר אפשרות של קיום אנושי במקום שם לא חיים עתה אדם או חיה. ברור שלא ניתן לצפות משום אדם אחר, חוץ מהיהודי, שניתן להפקיד בידיו ביצוע משימות אלה להשגת רווחה לעמו ולארצו". את הדברים שנכתבו, המותירים רושם כה עז, אחרי כמעט מאה שנה, ניתן אולי לכנות כמעט כנבואה. לפני 15 שנה, התרחש נס עצום, הקשור בדברי נבואה אלה. בד' בשבט תש"ס, 11 בינואר 2000, הקדוש ברוך הוא, ברחמיו המרובים, הכשיל את ועידת שפרדסטאון. זו היתה ועידת "שלום" במירכאות כפולות ומכופלות, שכונסה בעיירה שפרדסטאון במדינת מערב וירג'יניה בארצות הברית. המטרה היתה לגבש הסכם שלום סופני בין ישראל וסוריה, שיכלול כמובן נסיגה מלאה של עם ישראל מרמת הגולן. ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברח, יחד עם שר החוץ הסורי פארוק א-שרע, תחת מכבש הלחצים של נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון הידוע לשמצה, היו קרובים להסכם כניעה ישראלי נוסף לטרור הערבי. הקדוש ברוך הוא הכניס בין האישים ההזויים הללו מחלוקת על עשרה מטרים לאורך חוף הכנרת, שהיו מקנים לסורים שליטה על מי הכינרת. מחלוקת זו קרעה את קורי העכביש שטוו אווילים אלה, והשיחות נכשלו, ברוך השם. כמו הבכייה לדורות במסירת חבל עזה לידי החמאס, כמו הבכייה לדורות במסירת חבלי ארץ מקודשים נוספים לידי הטרור הערבי, כך היתה עלולה להיות לנו בחיה לדורות אילו הצבא הסורי, חיזבאללה, דעא"ש ואל קעידה, היו שורצים ועורפים ראשים ברחבי החרמון ורמת הגולן, שהיו עלולים להימסר לסורים על ידי מנהיגים שוטים ואווילים. בזכות מסירות הנפש של אנשים כמו אהרון אהרונסון ועוד רבים וטובים, נמנעה הגזירה הנוראה של מסירת רמת הגולן. אכן, נס גדול היה פה. ועתה, בבואנו להכתיר כתרים למנהיגים שיהיו לראשי המדינה היהודית, בל ננתק את שרשרת הדורות מימות התנ"ך, דרך שביבי נבואה כמו של אהרון אהרונסון ועד ימינו. בל ננתק את הברית הקדושה של עם ישראל עם ארץ ישראל. כל מי שנשמתו בו ונפשו לא זוהמה במצעד האיוולת של "תהליך השלום", שאינו אלא תהליך השמדת ישראל בשלבים, יידע כי הבחירה שלו במנהיגים, חייבת להיות בחירה נכונה, במנהיגות נאמנה. שמירה על הבית היהודי של העם היהודי במדינה היהודית, הוא הבחירה הנכונה. הנאמנות לארץ ישראל, היא כשל איש לאשתו. העם חייב לשמור אמונים לארצו, שהיא נחלת השם יתברך. הוא נתנה לנו, לעם ישראל, לנצח. רק אנחנו מסוגלים להפוך את הארץ הזאת, ממדבר שממה ערבי, לארץ יפהפייה פורחת ומלבלבת, שנותנת פירותיה בעין יפה רק לעם היהודי. ואכן, כך עשינו. כך נמשיך לעשות, ובעזרת השם תופרנה כל המזימות הבוגדניות למסור חבלי ארץ קודשנו, למנוולים החפצים בהשמדתנו. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. וכבר הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיעה, זמיר עריצים ורשעים, וקול התור, תור הגאולה, נשמע היטב בארצנו.
