כדאי, לעיתים, להפנות מבט אל הדברים הקטנים המרכיבים את חיינו. ולהלן, כמה נקודות מבט על המתרחש אצלנו: לא הרב של ש"ס ולא במאה שערים טקס בבסיס צה"לי העוסק בחינוך ובערכים. אחד מהקצינים מבחין שבעת שירת התקווה כמה מסגל הבסיס יושבים. הוא ניגש אליהם ומעיר להם על עצם היחס להמנון המדינה וגם על הדוגמה האישית. ואז "מקבל אגרוף ישיר". אנחנו- הם מגיבים- מהשומר הצעיר. איננו מזדהים עם מילות ההמנון. אז, בואו ונשאל את עצמנו אלו חיילים יצאו מבית היוצר הזה שאלו מחנכיו? ועוד בעיצוב רוח החיילים טירונים נרגשים שיצאו לשבת הביתה, קבלו הנחייה מהמפקד: חיילים, כשתבואו הביתה החליפו את המדים בבגדים אזרחיים שלא תהיו מטרה. זה בעצם המשך ישיר לאיסור העלייה הגורף על עלייה לטרמפים, כדי שלא יחטפו את לובשי המדים. לטשטוש סימני הרכבים הצבאיים, כדי שלא ימצאו את כתובות מפקדי צה"ל. ובדרך גם איסור צילום סלפי, כנראה, מפחד בית הדין הבינלאומי בהאג. ואולי גם חשש כוחות הביטחון לירות במחבל – כמו המפגע ש"נוטרל" בידי לוחמי נחשון המשטרתיים- מהאיום המרחף של הפרקליטות. גאוות המדינה בבניה הלוחמים? בין פרס נובל לפרס ישראל שתי גישות לגיטימיות קיימות באשר לפרס ישראל. אם זה פרס מקצועי- כמו פרס נובל- אין בו אלא ביטוי ליכולת מקצועית בולטת או ייחודית של מקבל הפרס. אך אין שום אמירה באשר למעמדו המוסרי או מומחיותו בענייני מדיניות וביטחון. ויש טוענים כי זו הוקרת המדינה לאישיות שהביטוי המקצועי שלה הוא אך פן אחד בדמותה. אולם המדינה מוקירה את אישיותה הכוללת. ולכן היא ניתנת ביום העצמאות דווקא, במעמד ממלכתי. אולם אי אפשר לחלוק על הצורך בגישה אחת לארך כל הדרך. כך, אי אפשר היה לפסול את שניצר- כפי שנעשה בגלל אמירה חברתית שלו- מקבלת הפרס כפי שקבע חבר השופטים. אך באותה נשימה להתעלם מאמירות חברתיות של מקבלי פרסים אחרים, או אפילו שופטים בוועדות על אמירותיהם שלהם. הפרס היה על יכולת הכתיבה, ולא על היותו מורה דרך רוחני וחברתי. הפתרון הפשוט יכול להיות שינוי שם הפרס ל"פרס ראש הממשלה או שר החינוך". או אפילו פיצולו לכמה משרדי ממשלה: חינוך, מדע, תרבות, רווחה וכיוצ"ב. כמו גם הענקתו במועד אחר. מה בין עופר וינטר למפכ"ל המשטרה אל"מ וינטר הפך למטרת ירי תקשורתית בגין מג"ד שלו שהואשם בהטרדה של חיילות שתחת פיקודו. טענו שכמח"ט היה עליו לדעת מה קורה בחטיבתו. (והתברר, כצפוי, שהוא אכן טיפל בעניין). אולם, מפכ"ל המשטרה –וכמה מבכירי מפקדיה- לא הועלה על שום מוקד אך שמספר מדהים בצמרת המשטרה הואשם, ואפילו הורשע, בעבירות חמורות יותר בתחום הזה. מה, הם לא יודעים מה קורה מתחת לאף? אז, למה הראשון הועמד על הבמה הציבורית, והשני אפילו לא הועלה עליה? רמז עבה. זו לא שאלת הראש. אלא מה שמונח עליו. שאלה מציקה למה יש לפרסם דו"ח על ההוצאות בבית ראש הממשלה, וזה דחוף לפני הבחירות. ולמה, אין לפרסם דו"ח על עמותות הפועלות נגד הליכוד אלא רק אחרי הבחירות, אף שיש חשש כבד שהן עוברות על חוקי הבחירות? רמז עבה. הפנקס האדום עדיין מנהל את המדינה. בין יהודים לבין בני אדם אמירה שחמקה מתחת לרדאר הציבורי. ביום ששי הקשה, בחדשות שעה 11:00 ברשת ב', לאחר התקפות הטרור בצרפת: (ציטוט) "קרי הניח זר ליד המרכול בפריז בו נרצחו ארבעה בני ערובה יהודים. וליד מערכת העיתון בו נרצחו שנים עשר בני אדם". מישהו לא שם לב שבעיתון נרצחו אחד עשר בני אדם וגם יהודיה אחת.
