הציבור הדתי לאומי הוא מן הקבוצות היותר אידיאליסטיות ואידיאולוגיות בחברה הישראלית. אלא שיש בקהילה זו יתרון נוסף, שמתהפך לחסרון הרסני: החתירה לפרפקציוניזם, שלעיתים מובילה לעברי פי פחת. השאיפה הכנה להשגת הטוב ביותר, משכיחה את הסכנה הרובצת לפתחו של מי שמבקש להשיג הכל-בכל-מכל-כל, שלבסוף מוצא עצמו מתרסק אל סלעי המציאות הריאלית. הפרפקציוניסט הציוני דתי, אינו מסתפק בפחות ממאה אחוזי הצלחה, גם אם קצה המסלול הזה מוביל למאה אחוזי תבוסה. כבר ראינו את זה, כשרבים מבוחרי המחנה הציוני דתי, התפזרו בבחירות 2009 לכל רוח והותירו את מפלגתם עם 3 מנדטים עלובים, על סף התרסקות. אבל את אותותיה של תסמונת זו חשנו על בשרנו כבר ב-1992, כשהובלנו כולנו לתהום מדממת ושמה אוסלו. הנה לנו שוב הוכחה לאימרת העם: הטוב ביותר הוא אוייבו המושבע של הטוב. החתירה לפרפקציוניזם, לאידיאל המושלם, שחג לו אי שם בספירות העליונות של עולם האידיאות הווירטואלי, סופה שמאבדת גם את היכולת להשיג את הטוב עצמו, והפרפקציוניסט האומלל שלנו נותר עם אפילו לא חצי תאוותו. הפרפקציוניסטים שלנו יסלחו על כל משוגה ומחדל שמחוץ למחנה, אבל לא תהיה אצלם סליחה וכפרה להתנהלותם של אנ"ש. רגשות הנקם והעלבון המפעמים בהם מוליכים אותם, בבחירות 2015, לזרועות לא ציוניות, תחת ההנמקה המופרכת "חבר אני לכל אשר יראוך"; כאילו שהציונות הדתית המונהגת בידי הרב חיים דרוקמן, הרב זלמן מלמד, הרב נחום רבינוביץ, הרב חיים שטיינר, הרב צפניה דרורי, ועוד רבים וטובים, אינם חלילה בגדר "אשר יראוך". אוי לאותה בושה. אוי לאותה יהירות. מתפקדים , מצביעים ובוכים אבל כשתגיע, חלילה, עת פקודה, וכאשר אותם שחברו ל"כל אשר יראוך" יבינו שבעולם הריאלי לא סופרים אותם ממטר – אל מי יושיטו יד מתחננת בעת צרה? אמר פעם אורי אורבך ז"ל, שאיש הציונות-הדתית סובל מפיצול משולש: הוא מתפקד לליכוד, מצביע תקומה ובא בדרישות למפד"ל. שום דבר לא השתנה מאז, פרט לשמות: הפעם הציוני-דתי התפקד לליכוד ו/או לבית היהודי כדי 'להשפיע מבפנים', אבל יצביע 'יחד', ולאחר מעשה יבוא בטענות ודרישות אל הבית היהודי... ואתה עומד ותוהה איך ציבור חכם ונבון, שיש לו הזדמנות היסטורית, חד פעמית, להיות המפלגה השלישית בגודלה, ולהשפיע מעמדת כוח זו בסוגיות קריטיות של דת ומדינה, מתפצל ומתחבר לגורמים שאינם ציוניים במוצהר. מה לרב חרדי, הרב מאיר מזוז, מנהיגה הרוחני של 'יחד', שלטענת ח"כ אורית סטרוק יום העצמאות אינו נחשב אצלו יום חג עד כדי התעקשותו לומר תחנון ביום העצמאות, ולציונות דתית? מה לציונות הדתית עם מנהיגה לשעבר של מפלגה שבעטה בו והגחיכה אותו לתפקד בדמות האביר בן דמות היגון? מה לסנשו פנשו שלצידו, שרק לפני שנתיים רץ בפריימריס בבית היהודי תחת סיסמת "כולנו לאחדות הציונות הדתית", ולא חדל מאז לפעול הפוך ממנה? מה לציונות הדתית עם מפלגה מדירת נשים, השוללת את עקרון 'תורה ועבודה' וסבורה כי האידיאל הנעלה הוא לימוד תורה והתבצרות בעולם הישיבות על חשבון הציבור? מה לציונות הדתית ולמפלגה השוללת מלכתחילה שירות צבאי ורק רואה בו חובה בלתי נעימה ובלתי חשובה בבחינת בדיעבד? מה לחובשי הכיפה הסרוגה ולחובשי המגבעות? החתירה לפרפקציוניזם מובילה ציבור חכם ונבון זה להעברת הסיכוי החד פעמי של הציונות הדתית להיות המפלגה השלישית בכנסת ה-20, לידי המפלגה הערבית המאוחדת. העסקונה הערבית דווקא הבינה שכוחה באחדותה, הניחה בצד מטעמי שרידות פוליטית את האידיאולוגיה הצרופה והתאחדה למרות חילוקי הדעות התהומיים בתוך הסיעה הערבית המאוחדת: בין מוסלמים לנוצרים, בין קפיטליסטים לקומוניסטים, בין מועמדות פמיניסטיות למועמדים פוליגמים (מרובי נשים). הכל נזרק למען הנצחון. אבל זה לא קורה בבית ספרנו. בבית ספרנו לא מוכנים ללמוד דבר מנסיון העבר הכואב. בבית ספרנו חוזרים ממש על הסצנריו שהוביל ב-1992, כאמור, לאסון אוסלו. היה זה בבחירות לכנסת ה-13. במחנה הימין, שציין אז 15 שנות שלטון רצופות (למעט שנתיים של רוטציה), חל פיצול הרסני: התחיה, צומת ומולדת רצו בנפרד, ולצידן עוד מפלגות ימין קטנות רבות: מפלגתו של יצחק מודעי, מפלגת פלאטו שרון, מפלגת נהגי המוניות ועוד. מנגנון השמדה עצמית יצר הפיצול המכרסם בציונוה"ד הוביל לאובדן 31,957 קולות ציוניים דתיים שניתנו למפלגת התחיה אשר לא צלחה את אחוז החסימה. ועוד 12,851 קולות שנשרפו ברשימת גאולת ישראל של אליעזר מזרחי, ועוד 3,708 קולות שנזרקו לפח האשפה באמצעות רשימתו הכושלת של הרב משה לוינגר, 'התורה והארץ'. כמעט 50,000 קולות שאבדו ואיפשרו עליית ממשלת שמאל. הפיצול הממאיר חולל אז אסון כפול. הראשון: למרות שסכום הקולות שניתנו לימין, עלה ברבבות על מספר הקולות של השמאל, ניצח המיעוט השמאלני המאוחד, את הרוב הימני המפוצל. האסון השני: חתימת ממשלת המיעוט פשע אוסלו הנורא, שאת גרורותיו אנו סוחבים על הגב עד היום. אסון שלישי נמנע בחסדי שמיים, כשהמו"מ האינטנסיבי לוויתור על החרמון ומקורות המים והגולן עד שפת הכינרת, פסק רק מחמת הכבדת הלב מצידו של אסאד. אבל הלקח לא נלמד. אלי ישי, שאפילו עשר שנים אחר אוסלו לא ממש התחרט על תמיכת ש"ס באוסלו ("אני אומר במפורש: כן אוסלו", הארץ, 1.12.02), הפך לנביאם של הפרפקציוניסטים, שבהצבעתם ישלחו לכנסת עסקנים מקומיים זוטרים של ש"ס: מיכאל עייש, פעיל ש"ס בצפת, שהוצב במקום ה-3; וששון טרבלסי, עסקן ש"ס בכפר סבא, שהוצב במקום החמישי. עליהם מטיל הפרפקציוניסט לייצג את הציונות הדתית. לא אבסורד? האם הם טובים יותר מהרב בן דהן ומוטי יוגב, למשל? או מח"כ אורית סטרוק שעלולה עכשיו להישאר בחוץ, לטובת מר עייש? לפני ימים אחדים פירסם רב מן הציונות הדתית שערק ל'יחד', מאמר תמיכה ברשימה החרדית החדשה, תחת הכותרת הפרובוקטיבית: "ירחם ה' על הבית היהודי". לא הבית היהודי לבדו זקוק לרחמי שמיים: ירחם ה' על הציונות הדתית כולה, שמנגנון ההשמדה העצמית המובנה בה, מרסק כל סיכוי להגעתה לעמדת הנהגת המדינה ברוח הציונות הדתית, ומותיר אותה תמיד מפוצלת ומפוררת ובלתי משפיעה, ירחם ה'.
