מאחורי מדיניותו הפייסנית של אובמה עומדת פילוסופיה מדינית המתכתבת עם רוח הזמן הנושבת בחברה האמריקאית, ששבעה מרורים ממלחמות חוץ כושלות: "הגישה הדיפלומטית", בניגוד "לגישה הכוחנית", מנסה לחשוב במושגי היריב ולספק משם את המאוויים הלגיטימיים שלו. עם כניסתו לחדר הסגלגל סילק משם אובמה פרוטומה של וינסטון צ'רצ'יל, מתנת בריטניה, והחזיר אותה לשולחיה. כבן לאב קנייתי, הוא נקם על דיכוי מרד המאו־מאו על ידי ראש הממשלה הבריטי דאז. מאז יושב בבית הלבן נשיא הרואה את העולם מנקודת מבטו של העולם השלישי, המקופח, והוא כולל בו את הערבים, הגם שהיו מגדולי הסוחרים בעבדים שחורים. לפי אובמה, השאיפה לפצצה משותפת לכלל הציבור האיראני. אם איראן תבוא על סיפוקה, ובזכות הסרת הסנקציות גם תהפוך לחברת שפע, יגדל דור חופשי מפנאטיות — והפצצה שבידיו לא תסכן עוד את העולם. מנגד, מלחמה תפתח מעגל של אלימות שאמריקה עייפה ממנה, ולכן חייבת להימצא דרך דיפלומטית לספק את השאיפה האיראנית לכבוד ואת הצורך של העולם בביטחון. הדרך הזו הובילה ללוזאן. כזו הייתה גם דרכו של ראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברליין בדרכו אל מינכן ואל היטלר ב־1938. רוח הזמן הייתה פציפיסטית, 20 שנה בסך הכל אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולא רק גרמניה הייתה משוכנעת שבחוזה השלום של ורסאי נעשה לה עוול — גם בצרפת ובאנגליה, בעיקר בקרב חוגי האינטליגנציה, רווחה אותה הדעה. הטרוניה הגרמנית על אומה גדולה מורעבת ומושפלת בלב אירופה מצאה אוזניים קשובות, כל אקט של תוקפנות שלה תויג כ"סכסוך" – וסכסוכים הרי מיישבים בדרך דיפלומטית. גם משבר צ'כוסלובקיה הצטייר בעיני צ'מברליין כסכסוך, שבמרכזו דרישתם הלגיטימית של הגרמנים הסודטים לחזור ולהתאחד עם גרמניה — על אף שמעולם לא היו גרמנים. הוא לא רצה לראות שזו הייתה רק אמתלה כדי לבלוע את צ'כוסלובקיה, בדרך לכיבוש העולם. הרוזן צ'אנו, חתנו של מוסוליני שהשתתף בדיונים, תיאר ביומנו את הנאתם של הדיקטטורים מגרמניה ומאיטליה מלהיטותו של צ'מברליין אחרי חתימותיהם. לימים, כשלונדון בערה, נשמע צ'מברליין מעיר, "לו רק היה מקיים היטלר את התחייבותו, הכל היה נגמר בטוב". לאובמה היו הזדמנויות לבלום את הסכנה האיראנית בקלות, והוא החמיץ אותן במכוון. היום הוא טוען, "מה החלופה?" כך גם הבליג העולם על החימוש החשאי, האסור, של הצבא הגרמני, על פלישת היטלר לחבל הריין, על חיסולה של אוסטריה. ההבלגה לא פייסה את היטלר, היא הגבירה את תאבונו. גם צ'מברליין, בצאתו למינכן, שאל, "מה החלופה?" האם יש סיכוי לפתרון דיפלומטי? לא. רק הכרעה כוחנית, במחיר מחריד בחיי אדם, יכלה להציל את העולם. לפני כמה שנים נתן לכך צ'רלס קראוטהמר, מגדולי הפרשנים בארצות־הברית, הסבר מאלף. על פי התורה הנאצית, הוא כתב, הניצחון בדרך לכיבוש העולם מובטח לגרמנים מהיותם בני "הגזע הטהור". כדי להחזירם לשפיות היה צורך לשכנעם שתורתם אינה מביאה ניצחון, ולשבור אותם פיזית. גם האיסלאמיסטים, הבטוחים שכיבוש העולם מובטח למאמינים, ניתנים לשכנוע רק בדרך זו. פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות"
