הסיפור על שני הצעירים שבדו חטיפה באזור הר חברון, שלשמחתי הסתיים ללא פגיעות בנפש, הזכיר לי סיפור על השגחה פרטית שחוויתי לפני שלושה חודשים בדיוק באותו האזור. הסיפור שאני רוצה לספר לכם התחיל בתחילת החורף, כשקיבלתי שיחת טלפון: "שלום מדברת שלומית שמיר מהישוב סוסיה בהר חברון, שמענו שאתה ואורי שכטר נתתם שיחה אצל השכנים שלנו בישוב כרמל, ונשמח לארח אתכם אצלנו במוצאי שבת של אמצע ינואר". מאז ומעולם אני מאד אוהב את החברה בישובים בדרום הר חברון, עוד מתחילת שנות ה-90 כשעבדתי באיטונג וליוויתי את בניית הישובים ביעוץ למשפחות, וכמובן בכל שנותי במרכז הבנייה הישראלי במסגרת קורסי ההכשרה לבונים פרטיים. "בכיף" עניתי לה "אני רק צריך לתאם עם אורי שכטר שמתאים לו ונאשר לך". אורי שכטר הוא שותף שלי למייזמים חברתיים. אורי נשוי לכנה ולהם 6 ילדים, גרים בקיבוץ ראש צורים בגוש עציון. אורי יליד קריית שמואל וגדל 500 מטר בקו אווירי מבית סבי וסבתי בקרית חיים בו העברתי את מרבית שנותי, כמובן שלא היה שום קשר ביניינו כי אורי שכטר היה נער דתי ואני חילוני – שמוצניק, אבל החיים הפגישו אותנו במסגרת העבודה ומאז נפשותינו כרוכות זו בזו. אורי התפרסם מאד במבצע "צוק איתן" כשהיה סמח"ט מילואים של חטיבת הנח"ל והתקשורת ראיינה אותו ללא הפסקה במהלך הלחימה ואחריה – גיבור אמיתי וצדיק גדול. אורי ואני מוזמנים מפעם לפעם לתת שיחות עם ציבורים שונים על אהבת ישראל ועל האתגר הגדול של החברה בישראל לנתץ את חומות השבטיות בעם ישראל וללמוד לקבל כל אחד כמו שהוא דתי-חילוני-חרדי-ספרדי-אשכנזי-שמאלני-ימני-צבר או עולה חדש. הקמנו חבורה מיוחדת בשם "חבקוק" המורכבת מכל חלקי עם ישראל ויחד אנו יוצאים לסיורים ליליים להכרות עם מקומות, סיפורים ואנשים מיוחדים ברחבי ישראל. כשהגיע התאריך, מצאתי את עצמי במוצאי שבת חורפית מאד, אוסף את עמי כהן חברי מרמות השבים, ונוסעים לכיוון גוש עציון ומשם לסוסיה. מי שמכיר אותי יודע שאני בלגניסט לא קטן. מחוג הדלק מראה שצריכים לתדלק אבל אני אומר לעצמי "אני אמצא תחנת תדלוק בהמשך", רק לא לקחתי בחשבון ששכחתי את הארנק בבית ולא הייתה תחנה של חברת "דלק" בנתיב הנסיעה. טוב, עובדים את בית שמש, עמק האלה ומתחילים לטפס לכיוון גוש עציון. לילה קר וחושך. עם תחילת העלייה נדלקת נורת הדלק שאומרת חייבים לתדלק. אני מרגיע את עמי ואומר לו שהרנו פלואנס שלי נוסעת 17 ק"מ לליטר סולר ושלא ידאג הכל יהיה בסדר. מגיעים לקיבוץ ראש צורים, אומרים שלום לכנה, אוספים את אורי ויוצאים לסוסיה. אין תחנת תדלוק בדרך. נוסעים בחושך עוברים את קרית ארבע עם הפנים דרומה ואין תחנת דלק. המחוג הולך ימינה וימינה וצועק שאין דלק. איכשהו הגענו לסוסיה (35 דקות מהגוש) ופגשנו במועדון בישוב את הקבוצה המדהימה של "גיל הכסף". סיימנו בערך את השיחה בשעה22:30 ונפרדנו מהחברים. יונתן שמיר,בעלה של שולמית, ליווה אותנו לרכב. "יונתן תהייה בכוננות לבוא לחלץ אותנו אם לא נגיע לתחנת התדלוק בקרית ארבע". יצאנו לדרך. הפנים צפונה לקרית ארבע. נוסעים על גב ההר, חשוך, לילה קר כמו שרק בהרי חברון קר. רכב בודד ומחוג הדלק שבר את לוח השעונים והנורה כבר כבתה מרוב יאוש. אורי ואני שני "רוחניקיים" מסתכלים זה בזה ואומרים לעצמנו הכל בסדר הקב"ה איתנו. נגיע. עמי יושב ברכב וממלמל פרקי תהילים. עוד 15 ק"מ לקרית ארבע, עוד 10 ק"מ, הרכב ממשיך לנסוע בודד לגמרי בכביש החשוך, עוברים את כפר הצדיקים בני נעים והנה האורות של קרית ארבע ואנחנו בתוך תחנת התדלוק. נושמים לרווחה ומודים לקב"ה שהצלחנו להגיע על אדי הדלק. אבל כאן מתחיל סיפור ההשגחה שלנו. אני מת לשרותים. איך שאני מחנה ליד המשאבה, אני אומר לאורי "אחי אני בלי הארנק וזאת תחנה של פז. בבקשה תתדלק לי במאה ₪" ורץ לשירותים. אורי מתדלק, אני חוזר ואנו יוצאים לדרך לכיוון גוש עציון. האווירה ברכב מרוממת. יש בע"הש דלק, כל הלחץ השתחרר ואנחנו פורצים בזמירות מבסוטים מהחיים. סוף סוף אפשר להנות מהנסיעה בלילה החורפי בכביש השקט בלי לחץ. פתאום אורי שואל אותי "אחי איך בעצם תגיע עם דלק ב-100 ₪ עד רמות השבים" ... "מה הבעיה" אני עונה, "לרנו יש מנוע דיזל וב-100 ₪ אני מגיע אפילו לחיפה"....... שקט משתורר. אורי לא מגיב..... חולפים על בית אומר עוד כפר של צדיקים, הנה מחנה הפליטים אל-ערוב, הכביש שקט וגם ברכב שקט. "אמרת דיזל?" שואל אורי, "כן דיזל" אני משיב לו, "אחי לא אמרת לי שהרכב שלך דיזל ואני תידלקתי בבנזין" אומר אורי..... חחח ....חחחח. לא....זה לא נכון... טוב מה עושים? עמי אומר "חברים אז זה מצב. רכב עם מנוע בנזין שממלאים בו סולר פשוט נעצר. רכב סולר שממלאים בו בנזין, המנוע מתפוצץ ועלול לעלות באש". טוב... מה עושים? עוצרים? לא ממש נעים ליד בית אומר לעמוד בלילה חורפי כשאין אף אחד על הכביש. מסתכלים זה בזה, ואורי אומר "שליחי מצווה אינם ניזוקים" קדימה ממשיכים. המנוע מגמגם אבל ממשיך לנסוע. מגיעים לראש צורים, אורי מציע את הרכב שלו, אבל החלטנו שאם הגענו עד כאן אנחנו ממשיכים לרמות השבים. אחרי חצות החנתי את הרכב ליד הבית. בבוקר כבר היה קשה להתניע אבל הכל סודר במוסך. ככה זה כשיש אמונה לפעמים דברים קורים לא על פי תורת המכניקה.
