זה למעלה מעשרים וחמש שנים ביישובי קדומים, שאני חווה את טכסי יום הזיכרון המרשימים במקום. גם האווירה הכללית של יום זה בארץ מעצימה את זכר הנופלים. אולם, בשנים האחרונות, נתתי לבי לכך שהתנ"ך איננו מזכיר את הנופלים במלחמות הניצחון של ישראל נגד הקמים עליהם. דבורה הנביאה משבחת שבחים גדולים את הבאים למלחמה, אך אינה אומרת דבר בשבח המוסרים את נפשם בה. מתי נזכרים הרוגי המלחמות? כאשר ישראל ניגפים במלחמה בגלל חטאם. אז מציין המקרא את הנופלים. כך במפלת העי בגלל החטא, כך בנפילה ביד פלישתים בימי עלי, כך במפלת שאול בגילבוע, אשר נגרמה עקב חטא. כמו כן, בעת שישראל נלחמים אלו באלו, כמו במלחמות יפתח בבני אפרים, במלחמות ישראל נגד שבט בנימין בגלל מעשה פילגש בגבעה ובמלחמת דוד נגד המתחברים לאבשלום. לעומת זאת, במלחמותיהם של דבורה, יפתח, גדעון, אהוד ושאר השופטים , לא נזכרים הנופלים. לא ייתכן שלא היו. "כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים." רמב"ן דברים פרק כ . הלוא דבר הוא! לפני תשע עשרה שנה, נפל בלבנון בעמדו בראש חייליו, בן קדומים, סגן ישי שכטר הי"ד, לוחם בן לוחם, אהוב על משפחתו וחבריו. בעת הלווייתו בקדומים, עלה קול בכי מר , ממשפחתו, מחבריו, מאנשי קדומים וגם מקרב חייליו הצעירים. בכי החיילים שהיה טבעו ומובן, עורר בי פחד. בסמוך אלי עמד אלוף משנה מוטי יוגב, אז מפקד חטיבת המרחב, לימים מזכ"ל בני עקיבא וחבר כנסת. מוטי, אמרתי לו, החיילים האלה חוזרים לקרב מחר, מה הבכי הזה עושה להם כלוחמים? "דבר עם עוזי" אמר לי, והצביע לעבר האלוף עוזי דיין, אז מפקד פיקוד המרכז. פניתי אליו והוא השיב לי שיתייחס לכך בדבריו. כשנשא דברים, אמר לחיילים בין השאר: "מותר לכם לבכות, אך היזהרו שהדמעות לא יפריעו לכם להסתכל דרך כוונות הרובים” אותם דברים אשר נאמרו לפני תשע עשרה שנה לקבוצת חיילים אבלה, ראוי שייאמרו היום לכלל ישראל. ככל שעובר הזמן, כן מסתמנת מגמה להעמקת גודל השבר על נפילתו של כל אחד ואחד. ישנם אבלים המדגישים את דבר אבלם יום יום ושעה שעה. נראה גם שישנם המבקשים להביא יותר ויותר אנשים אל השאלה "אם כן למה זה אנוכי"! הם מבקשים להטיל בכך ספק בעצם הקמת המדינה או בצדקת הסירוב להיכנע לדרישות מופרכות של האויב. מלך בני עמון דורש מיפתח הגלעדי למסור לידיו מקומות שנכבשו על ידי ישראל שלוש מאות שנה קודם. הוא אומר לו : "ועתה השיבה אתהן בשלום". יפתח מסרב להצעת השלום, יוצא למלחמה ומנצח בה. הוא אינו שואל את עצמו אם לסכן אנשים במלחמה למען שטח. חז"ל רואים ביפתח "עם הארץ" ומגנים את התנהגותו ביחס לביתו. אולם איש אינו מגנה את "סיכון החיילים בקרב למען שטח ". דוד המלך אומר בהספדו על שאול ויהונתן: "אל תגידו בגת, אל תספרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלישתים, תעלוזנה בנות הערלים". כלומר: אל תחזקו את רוח האויב בראותו את גודל שברכם. דברו על גודל האידיאל, דברו על גדולת הנפש של הנופלים, דברו על גבורתם ועל מסירותם. אל תבליטו את עוצמת החסר . כשנפל בלבנון שלמה הי"ד, בנו של חתן פרס נובל, פרופ. ישראל אומן, בא לנחמו אחד מגדולי תלמידי חכמים שבדור, הרב ישראל זאב גוסטמן, אשר בנו מאיר נרצח לעיניו בשואה, וכך אמר לו: אני אספר לך מה קורה עכשיו בעולם האמת, בגן עדן. מאיר שלי מצרף את שלמה שלך למניין ואומר לו, 'אני נהרגתי בגלל שאני יהודי – אבל לא יכולתי להציל אחרים. אבל אתה, שלמה, אתה נהרגת בהגנה על עם ישראל וארץ ישראל.' מאיר שלי קדוש – אבל שלמה שלך הוא שליח ציבור – חזן במניין השמימי הקדוש ". הרב גוסטמן המשיך: "מעולם לא הייתה לי הזדמנות לשבת שבעה על מאיר שלי; תן לי לשבת כאן איתך רק עוד קצת ." פרופסור אומן השיב, "חשבתי שלעולם לא אוכל להתנחם, אבל הרב, ניחמת אותי ." הרב גוסטמן לא הניח לזיכרונות הכואבים לשלוט בחייו. הוא מצא נחמה בתלמידיו. אל תפרענה הדמעות מלהתבונן דרך הכוונות הנכונות והצודקות של האומה. אל תפרענה הדמעות מלהתבונן דרך הכוונות הנכונות והצודקות של האומה.
