"אינך צריך להיות משוגע כדי להיות ישראלי. אבל זה עוזר". אמרת אגב זו, שנאמרה ביחס לציונות, נכונה גם ביחס ל"ישראליות". משלחות החילוץ הישראלית והירתמותה המסיבית של מדינת ישראל לסיוע באזורים מוכי אסון היא מן ה"שגעונות" המפורסמים של מדינת ישראל, שאינם צריכים ראיה. רעב בביאפרה, צונאמי בתאילנד, רעידת אדמה ביפן, שיטפונות בארצות הברית, התפרצויות געש ומפולות שלג, לא משנה מה. תוכלו להיות בטוחים שגם מטיילים ישראלים (ובדרך כלל גם שלוחי חב"ד....), גם שלוחיה של מדינת ישראל, כבר נמצאים שם או בדרך לשם. לנוכח הדיווחים על המוני הישראלים שנמצאים כיום בנפאל, ניתן לחשוב שמדינת ישראל מונה לפחות 100-200 מיליון אנשים, ושטחה מתקרב לזה של מצרים, הודו או ברזיל. הבדיחה מספרת על איש ממשל בקטמנדו ששאל את עמיתו כמה אנשים גרים בישראל. כשהלה השיבו: 8 מיליון, שאל האיש: "כן, את זה אני יודע. 8 מיליון יש כאן, אבל כמה בישראל?" רק לפני חודש התרסק מטוס נוסעים בהרי האלפים בדרכו מברצלונה לדיסלדורף. טיסת פנים, של חברת תעופה גרמנית לא ידועה, שמבחינה סטטיסטית קשה להאמין שיהיה בה ישראלי. אבל גם בין 150 הנוסעים שנספו, נמצא אזרח ישראלי, איל באום ז"ל, מהוד השרון. אולי זה שריד לגֶנים שמאפיינים את "היהודי הנודד" מיציאת מצרים ועד עתה, ואולי הרצון לברוח מעט מהחיים, ה"מעניינים יותר מדי", במזרח התיכון, אך ישראלים ויהודים נמצאים כמעט בכל מקום ובכל זמן. היחלצותה של מדינת ישראל לעזרת הניצולים אינה מובנת מאליה בעיני מי שרואה את הכל במשקפיים כלכליים. אך היא מובנת לחלוטין, ואולי מתחייבת, מהיותה "מדינה יהודית ודמוקרטית". חובת ההיחלצות לעזרת הניצולים, היא חובה אנושית, מוסרית, יהודית וישראלית. לא לחינם, היו הערבות ההדדית והערך שניתן לחיי אדם במסורת היהודית בת אלפי השנה, מהסממנים הבולטים ביותר בעולמה של תורת ישראל. הכלל הגדול שבה, ולפיו "כל ישראל ערבים זה לזה", לא נותר כסיסמה נבובה אלא היה לדרך חיים. כך גם אמרתם של חז"ל: "כל המציל נפש אחת – כאילו קיים עולם מלא". אין פלא אפוא שלמן הקמתה ועד היום שלחה מדינת ישראל משלחות חילוץ, של רופאים, טייסים וצוותי חילוץ מיומנים. במורשת ישראל, "פיקוח נפש דוחה (כמעט) הכל", וכל שיקול כלכלי נדחה מפניו. במקרים אלה, לא הסיבה לאסון או למצב המצוקה קובעת (כגון חייל או אזרח שנפל בשבי האויב ב"אשמתו", ע"ע אלחנן טננבוים), אלא החובה להציל חיים, להציל אפילו אדם אחד, ש"עולם מלא" הוא. הזדהות זו, וחובת הערבות ההדדית אינם מתבטאים רק במלים, בתפילות ובאמירת תהלים לשלומם של הנמצאים באזורים מוכי האסון, אלא גם, ואולי בעיקר, בפעולה ממשית, מיידית ודחופה להציל כמה שיותר חיים. אכן, לא אחת נשמעת ביקורת חריפה על המשאבים הרבים – בכסף ובכוח אדם (לרבות סיכון מסוים שנשקף למצילים בפעולות החילוץ) – הכרוכים בפעולות הצלה אלה. חלק מהמבקרים טוענים שעדיף לטפל תחילה בצרות ה"מקומיות", ולהפנות את רוב המשאבים או כולם רק כלפי פנים, לטובת האזרחים שנמצאים "כאן". עמדה מעין זו עשויה להיות הגיונית. אולי היא מוצדקת כלכלית, אך היא מאד לא יהודית ואנטי ישראלית. כשהגיעו השמועות הראשונות על אסון הצונאמי בדרום אסיה, הוברר כי למרבה המזל והפלא, הפעם לא היו יהודים או ישראלים בין הנפגעים. למרות זאת, הורה מיד הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון" שנפטר השבוע, לאלפי תלמידיו לפתוח באמירת "תהלים", וקבע שכל מי שנמנה עם כוחות החילוץ המיוחדים של צה"ל ויכול לצאת לאזור מוכה האסון ולהשתתף בפעולות ההצלה חייב לעשות כן. כשתמהו תלמידיו פשר היחלצותו לעזרת אנשים שאינו מכיר ואין להם כל זיקה למדינת ישראל ולתושביה, נתבונן בהם הפליאה והשיב להם שהזדהות זו וההיחלצות לעזרת הניצולים אינה רק רשות אלא חובה ומצווה. חובה אנושית, מוסרית, יהודית וישראלית. אם כך באסון טבע שבו הנספים והניצולים מקימים זיקה רחוקה מאד, אם בכלל, למדינת ישראל ולעם היהודי, כך מקל וחומר כאשר חלק מהם הם אחינו ואחיותינו, בשר מבשרנו. חכמינו לימדו אותנו: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". מוטב שכל המוחים והמצקצקים בלשונם על ה"בזבוז", כביכול, שכרוך בפעולות הצלה, יחשבו האומנם היו אומרים אותם דברים אם ילדם או מי מהוריהם היו באזור מוכה האסון. אכן, הצלת נפשות עולה כסף, והרבה. אך מדינת ישראל ידעה תמיד שכאשר מדובר בפיקוח נפש, ערך החיים גובר על הכל. כסף בא וכסף הולך, אך לחייו של אדם, כל אדם, אין תמורה. למותר לומר שחיסכון הוא דבר מבורך. כך גם קביעת סדרי עדיפויות וטיפול שורש במצוקותיהם הרבות של אזרחי מדינת ישראל. אך אסור שהמקום הראשון בו נחסוך יהיה בשדה הצלת החיים.
