אחר מיטתו בר"ח אייר נקרא הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל לישיבה של מעלה. ר' אהרן, כפי שנתכנה בפי כל, היה ארי שעלה מבבל האמריקאית והעלה עמו את תורת ארה"ב בשיטת תורת 'הרב', הלא הוא חותנו הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, שהקים עולה של תורה בקרב היהדות האורתודוקסית דהתם, מן הזן התורני-אקדמאי המעורה. רבות נכתב אודותיו בכל כלי התקשורת, וכתרים רבים נקשרו למידותיו, לאישיותו המוסרית, לתורתו ולהשקפת עולמו. החלטתי איפוא לוותר על תוספת לסידרת ההספדים, ואתייחס רק לפן אחד במשנתו הכתובה – ה'הסדר'. שלשת האבות ר' אהרן הנחיל בישיבת ההסדר 'הר עציון', בנותיה והסתעפויותיה, את הלמדנות הבריסקאית מורשת ליטא, אשר חלפה אפיתחא דניו-יורק, והתבשמה בניחוח תרבות המערב, בצדדיה החיוביים. בכך המשיך-השלים את פעלו של הרח"י גולדוויכט זצ"ל שהנחיל למדנות זו בטעם מעורב ירושלמי-חסידי ב'כרם ביבנה', אם ישיבות ההסדר. למדנות ליטאית מסוג שלישי בלימוד הש"ס, שקדמה לשניהם, שררה ב'מרכז הרב', במתכונת הלימוד הקלאסי של ישיבות ליטא ('וולוז'ין'), בצד הפריית תורת ארץ ישראל וטווית מסכת התקומה הגאולית. ישיבות אלו הינן שלשת האבות של הישיבות הציוניות (ו'אם רביעית' היא ישיבת 'שעלבים'), וכמדומה שכל השאר - ישיבות ובתי מדרש לרוב - הינן כוחן וכח כוחן. שירות צבאי שילובי והנה, בקשר לשירות הצבאי במסגרת ה'הסדר' הנודע, המשלב אורגנית ואידיאולוגית ספרא וסיפא, "עולם הפוך ראיתי" (עפ"י ב"ב י,ב). בניגוד למצופה דוקא 'מרכז הרב', אשר קדושת המדינה וצבאה חרותות בתורתה, לא קיבלה שילוב זה, ועד היום לא התיישבה כדבעי התמיהה בלבי. תלמידיה אמנם מתעטפים במדים אך איש-איש בזמנו ובמסלולו, במשכי זמן מקוצרים או בשירות מלא יחידני, אך לא במתכונת מובנית בישיבה. לעומת 'מרכז הרב' החזונית התמסד ה'הסדר' ואומץ ב'כרם ביבנה' הפרקטית, בראשית שנות הששים. ראש הישיבה דהתם קיבל את השקפת תלמידיו, חניכי 'בני עקיבא', ששירות צבאי (במתכונת הנח"ל) הוא-הוא לב הנאמנות למדינה, וחובת ההתערות בה כשותפים מלאים. לדעתי, קבלתו היתה ברמת 'לכתחילה' (הייתי שם!), בהכירו שיש בכך אתגר ומחוייבות ממעלה ראשונה, שהרי האידיאולוגיה השילובית היא לבה של הציונות הדתית; 'ואו החיבור' בין תורה ועבודה הועתקה לחיבור שבין תורה וצבא. ה'הסדר' סימל איפוא את המשכיותה של תנועת ההתיישבות הדתית שכולה תלויה היתה על וו מחברת זו. ישיבות הסדר נוספות נוסדו לאחר מלחמת ששת הימים; 'הכותל', 'הגולן', 'הר עציון' (ואת שעלבים כבר הזכרנו), וכולן זרמו במתכונת 'כרם ביבנה', על בסיס אידאולוגיית 'תורה וְ' כשלימות ראויה. עד שבא ר' אהרן נ"ע והיטה מעט את האתגר, לפי הבנתי, ברמה המחשבתית-הגותית. בכרך ז' של 'תחומין' (תשמ"ו) פרסמנו את מסתו "וזאת תורת ההסדר" (שפורסמה ב'עלון שבות' גליון ה-100, תשמ"ג) המתמצה במשפט "ישיבת הסדר – נורמה, ישיבת צרופה – חריג". במאמר זה לא נזכרת תורת ה'ואו המחברת', המשלבת, אלא ניתן דגש חזק להיבט המוסרי של אי עמידה מנגד, של 'חסד' ושל "לא תעמוד על דם רעך" וכיו"ב. החיוב הלאומי של "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם הל' מלכים ה,א) איננו מובלט במאמר, וגם לא מצות כיבוש הארץ וירושתה, שהיא תשתית תורת הרב קוק בתמיכתו בציונות המדינית וההתיישבותית. השיקול המוסרי, האנושי, הוא-הוא המאפיין את כל הליכותיו והשקפתו של הרב ליכטנשטיין, ו'תורת ההסדר' אף היא משתקפת דרך פריזמה זו. ואעפי"כ, את התלהבותו ההיסטורית ממפעל ישיבות ההסדר, ואת גאוותו והתרגשותו על כך שזכה לעמוד בראש 'יצירה' שכזו, שמר ר' אהרן למשפט המסיים את מסהו: "בעמדו בדמעות על פסגת הר הזיתים, כשהמראה העגום של 'כל המקודש מחברו חרב מחברו' (מכתב הרמב"ן לבנו) משתרע לנגד עיניו, מה היה הרמב"ן נותן לעמוד בראש ישיבת הסדר?"
