אלמלא כובד הראש האמור להיות נלווה בדיונים פוליטיים לפני הקמת ממשלה חדשה בישראל, היינו מתבדחים על הרצינות התהומית שבה מתקבלת הביקורת הילדותית על זו שטרם הוקמה. אלמלא הצורך המתבקש להקים ממשלה בהקדם לאחר התפזרות הקודמת, שווה היה להמשיך לשמוע שרים במיל' הזועקים מרה על הממשלה הרעה, הצרה, זו שטרם הוקמה. אומר לנו שר האוצר היוצא כי יעתור לבג"ץ אם ישונה החוק המאפשר להרחיב את הממשלה ל־20 חברים. היש מישהו הטורח להזכיר לו כי הוא ישב בממשלה שבה היו 22 חברים? ועוד, הטענה המרכזית המתלווה לדרישת מינימום שרים היא העלות. כמה? "מיליונים". נזכרתי במוסר השכל שלימד אותי אחד הבכירים בפוליטיקה הישראלית. היה מדובר במדינה שהסכם סחר הדדי היה חתום איתה. בהסכם נאמר שהמדינה הזרה תקנה קניות גומלין בישראל בסכום של כחצי מיליארד דולר בשנה. פקיד משרד ממשלתי היה אחראי למעקב אחר קניות הרכש. חלפה שנה, והפקיד, שמשכורתו היתה כשל פקיד ממוצע, מימש פחות מרבע מסך קניות הגומלין. לאור הממצאים הללו הוצא התפקיד לגורם חיצוני. עלות השכר הוכפלה ואף יותר. התוצאות לא איחרו לבוא, ואיתן גם המחאות נגד "מנהל תקין", נגד "עלות גבוהה". בהסתכלות רחבה יותר, בממשלה שכיהנה משנת 2009 עד 2013 היו 30 שרים וסגני שרים. לפי כל המדדים אשר ניתנים להפרדה מצד השקפת עולם, זו היתה הממשלה הטובה ביותר מאז הקמת המדינה. כל הפרמטרים של צמיחה, של השקעות זרות והשקעות מקומיות בתשתיות, של פריון עבודה, של תל"ג, היו בעלייה מזהירה. כלומר, ממשלה מצומצמת מבחינת מספר השרים אינה בהכרח גורמת לחיסכון. די בהחלטה שגויה של שר תשתיות, למשל בעניין קידוחי גז, כדי להוריד לטמיון מיליארדים רבים אל מתחת לפני הים. זה יכול להתרחש בממשלה של 18 שרים או בממשלה של 20 שרים. בתחילת שנות ה־80 הוצע על ידי פרופ' יוסף רום ז"ל, שהיה חבר בוועדת החוץ והביטחון, מבנה ממשלה אופטימלי של 18 שרים. מבנה זה לא יצא לפועל. יתרה מכך, הרעיון נולד בתקופה שבה לליכוד ולעבודה היו 48-47 מנדטים כל אחת. במבנה קואליציוני כמו זה המתגבש הכרח הוא במספר שרים גדול יותר. המבנה המתגבש, למרות נטישתו של ליברמן, משקף את רצונו המובהק של הבוחר. ורצונו של הבוחר אמור להתממש לפחות בחלקו, גם אם "העלות" של שני שרים נוספים מסתכמת במספר האמורפי "מיליונים". יש מחיר לדמוקרטיה, לימדו אותנו. וכמו בתזמון מושלם נחתה הידיעה, המוצנעת יש לומר, כי לאחר הפסדם בבחירות מול השמרנים בבריטניה, מתפטרים כמה מראשי הלייבור. כאן בישראל, אחרי ההפסד בבחירות, לא רק אינם מתפטרים המפסידים (לפיד, הרצוג, ליברמן וגלאון), אלא אף דורשים שהנשיא יעביר את מלאכת הרכבת הממשלה למפסיד. אילולא זה היה עצוב... מתוך "ישראל היום"
