הוא עומד שם בשקט, מהורהר, כמו זקיף על משמרתו, מקרין עוצמה, המעוררת תחושה דרמטית של היסטוריה בהתהוותה, כזו הנוגעת בנימים היותר עמוקים של הגורל היהודי, כאתר המפורסם ביותר של ירושלים כולה, הוא משמש כסמל המהדהד עמוק ולעתים במסתוריות בלב כל אלה המרגישים את רכות מגעו. ואכן, לאלה מאתנו שנולדו לאחר האירועים המופלאים של מלחמת ששת הימים ב-1967, קשה להעלות על הדעת תקופה שבה הכותל המערבי היה מחולל ובלתי מושג, נמק בדכדוך תחת שלטון זר. ואילו אנו, מבקרים בו ככל שנרצה, חופשיים להתפלל ולהלל, חופשיים להתרפק על אבניו ולהזיל דמעות ככל שלבנו חפץ. ולמרות שלמציאות זאת נולדנו , רעדה עוברת בנו בכל שנה מחדש: אומנם חלפו כ- 48 שנים מאז התרחש הדבר אך כאילו היום קרה הדבר:, ביום כח' באייר, שריד עתיק מתקופת בית המקדש הוחזר לעמנו, אירוע שאותו אנו מציינים בכל שנה כ "יום ירושלים". אבל עד כמה אנחנו באמת מעריכים ומוקירים את הכותל? עד כמה נוכחותו משמעותית עבורנו? אני מהסס אפילו לשאול, אבל אולי מתייחסים אנו אל הכותל המערבי כדבר מובן מאליו? כמובן, שהר הבית היושב שגיא מעל החומה, הוא המקום הקדוש ביותר, ועולה על הכותל בחשיבותו. ממילא ברור שאנו חייבים לפעול ליום בו נהיה באמת חופשיים לעלות אליו בשלום, וללא הגבלות פוליטיות כאלו ואחרות. אבל האם הגישה החופשית והבלתי מוגבלת שלנו לכותל גרמה לנו לאבד תחושת הפליאה וההשתוקקות למקום המיוחד הזה? הסוד הגנוז באבניו של הכותל מתבטא בדברי חז"ל במדרש (במדבר רבה, יא, ב'.) כי "הכותל המערבי של בית-המקדש אינו חרב לעולם, למה? - שהשכינה במערב". ההעזה באמירה זו היא מדהימה: בשיא הסבל של עמנו בגלות לפני מאות שנים, כאשר היינו נטבחים, נרדפים וניצודים כפי שאף אומה אחרת לא חוותה לפני או אחרי , איך היה אפשר לטעון ללא היסוס שכל הכובשים הרבים של ירושלים לא יוכלו לכותל וישאירו אותו עומד על תילו? ובכל זאת, הנה הוא כאן, עומד במלוא הדרו, קורא תיגר על ההיסטוריה, על ההשפלה ועל הסיכויים, עדות פיזית להבטחות האלוקיות שנתנו לאבותינו לפני זמן כה רב. אם כך, מתחדדת השאלה שהצגתי קודם: כמה פעמים אנחנו מבקרים בו אם בכלל? מתי הייתה הפעם האחרונה בה ליטפתם את אבניו, או הרכנתם את הראש ונשענתם עליו ללא קול בחיפוש אחר מזור רוחני וצרי ללב כואב? כמובן שיש מביננו העולים לרגל ומבקרים בכותל אופן קבוע, בעוד שאחרים יבקשו זאת רק בעת צורך גדול. אבל רבים מאד עדיין רחוקים מהכותל בליבם וממילא לא חשים צורך להניח את עיניהם על הכותל במלוא תפארתו במשך שנים או אפילו עשורים. מצב עגום זה חייב להשתנות, במיוחד כעת, כשהלחץ על המדינה היהודית לחלק את ירושלים הולך וגובר.. לכן, כך אני חושב, זה הזמן לכל יהודי ויהודי, כל אלה מאתנו שאוהבים את ירושלים ומוקירים את אחדותה ושלמותה, להתחייב התחייבות פשוטה אך משמעותית: לבקר בכותל המערבי לפחות פעם בשנה. אל תתנו לחודשים ולשנים לחלוף סתם כך, ללא ביקור בעיר העתיקה בירושלים ובכותל. תארו לעצמכם מה אבותינו במהלך הדורות היו נותנים כדי להיות מסוגלים ולו להעיף מבט חטוף בכותל . ואם כך, כיצד אנו יכולים שלא לנצל את הזכות ללכת לבקרו , להיות עימו, להראות לכותל, לה', ולכל האנושות שהמקום הזה הוא שלנו ולעולם לא נפקירו לידי זר, יהיה אשר יהיה. ועוד שאלה קטנה עימי: האם אי פעם תהיתם מה מחזיק את הקיר ביחד, מה שומר על האבנים המלכותיות הללו מאוחדות? באין מלט או דבק אשר מסייע לשמירתן במקומן יציבות לאורך אלפי שנות.. מהו סוד כוחן? הרב דב פרלא ז"ל, רב הכותל, הרהר בשאלה זו ופעם אחת אמר לעובר אורח בביקורו באתר, "זה הלחץ. הלחץ של האבנים הכבדות אחת על גבי השנייה - זהו סודה של זקיפות החומה. בדיוק כמו העם היהודי כל כמה שלחצו עלינו המדינות," הוא המשיך, "וככל שיותר לחצים חיצוניים סגרו עלינו סביב סביב, כך התגבשנו באחדות המטרה. זה סוד קיומו של הכותל , וזהו גם סוד קיומו של עמנו. ביום ירושלים בשנת 1967, ירושלים עצמה הייתה לפתע מאוחדת, ואנו התאחדנו סביבה ועימה, כלב של האומה שלנו, המקור של הנשמה הקולקטיבית שלנו. אז בואו ונתמסר היום לתחושה של אחדות ונתחייב לאחדות עצמה, על ידי ביקור בכותל פעם בשנה, על ידי ההבטחה לעמנו ולו שלעולם לא נטוש אותו שוב. קחו את ההתחייבות על עצמכם, וקיימו את ההבטחה. הכותל, ובמיוחד מי שמשגיח עליו, ממתינים.
