במאמרו המכונן "על החירות" (1859) מגדיר גו'ן סטוארט מילס היטב את גבולות השיח הליברלי כפי שהוא רואה אותם. לדעת מילס אין מקום למנוע הבעת עמדות שאינן מקובלות עלינו. בענווה כנה מוסיף מילס ואומר "לעולם איננו יכולים להיות בטוחים שהדעה שאנו מנסים לדכא היא אכן דעה שקרית, וגם אם היינו יודעים זאת, דיכויה עדיין יהיה מעשה נפשע." מילס ממשיך להסביר שמאחר שבני אדם אינם חפים מטעות, אין להם את הסמכות להחליט מה ראוי או לא ראוי להישמע, וסירובם לשמוע דעה אחרת היא בעצם הצהרה על כך שהם חפים לגמרי מטעות, דבר שכמובן אינו נכון. מילס מגייס גם דוגמאות היסטוריות להוכיח עד כמה דיכוי דעות שאינן מקובלות עשוי לגרום לפשעים נוראים. הריגתם של סוקרטס וישו נבעה מחוסר סובלנות כלפי אמונתם שחרגה מעמדות בני זמנם. אך גם אם עברה התקופה שבה ממיתים את מי שמעז להביע עמדה לא מקובלת, חוסר סובלנות חברתית עשוי לחנוק הבעת עמדות לא פופולריות, ובכך לגרום לניוון אינטלקטואלי ולדיכוי חשיבה עצמאית. אם דבריו של מילס נכונים למישור המוסרי, שבו קיים רצון אנושי להגיע ליסודות מוסריות המקובלות על כל האנושות כדי למנוע רצח, שוד ושתלטנות בשם ערכים מוסריים, על אחת כמה וכמה שהם נכונים לגבי המדע. התקדמות המדע מחייבת את המדען להיות פתוח לרעיונות שונים ולחשוב מחוץ לקופסא. אם מייסדי תורת הקוונטים היו נכנעים לחשיבה של אינשטיין, גדול הפיזיקאים בזמנו, וגונזים את תורת אי-הוודאות שלהם, העולם היה נראה אחר לגמרי היום. העובדה שהם בחרו להתעמת אתו הפרתה את החשיבה המדעית ותרמה תרומה נחרצת להתקדמות המדעית של המאה ה-20. אולם אם מילס היה נחשף למאמר התחקיר שפורסם בעיתון "ישראל היום" בשבוע האחרון (הומופוביה בחדר הרופא, 15.05.15) הוא היה בודאי מתהפך בקברו. הקהילה הרפואית בישראל כנראה עדיין נמצאת בעידן הפרה-מודרני שבו מותר להוקיע, לאיים ולנקוט סנקציות נגד מי שמביע עמדה מדעית לא פופולרית. כאשר ד"ר סודי נמיר פירסם בפורום בנושא רפואת משפחה את עמדתו השלילית בנושא זוגות חד-מיניים, התגובה הספונטנית של שאר הרופאים דמתה לחרמות הכנסייה נגד מי שהעז לכפור באמונות שלה במאה ה-15. נראה שהליברלים המזויפים שיושבים בלשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית מוכנים להבעת כל עמדה בתנאי שהיא זהה לעמדה שלהם. מעבר לכך, נמיר הוא גם שופר למיליוני אנשים דתיים במדינה שלמרבה הפלא לא רק שמזדהים עם עמדותיו אלא גם חיים את חייהם על פי אותם עקרונות מוסריים. אדם דתי בעל נטיות חד מיניות יודע שאין לו ברירה אלא לטפל בהם. לא תמיד הטיפול מצליח, אך אין זה מתיר לו לפרוק את יצריו ולהקים משפחה אלטרנטיבית. לדידו הציווי בתורה "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" לא איבד את תוקפו גם 3300 שנה אחרי שנאמר, גם אם בני אדם נוטים להיות מתירניים יותר בדורנו. בתלמוד (חולין צב : ) נאמר שאחד מהדברים שקיבלו עליהם בני נח (כלומר כלל האנושות) אחר המבול היא ש"אין כותבין כתובה לזכרים". רש"י מסביר שם שאפילו אם אנשים עסקו ביחסים הומוסקסואליים, "אין נוהגין קלות ראש במצוה זו שיכתבו להם כתובה", כלומר שאין ממסדים את היחסים שלהם כנישואין. הרעיון של משפחה אלטרנטיבית הזויה ומאוסה בעיני אנשים דתיים, שערכי משפחה עדיין יקרים בעיניהם. הילד שגודל בסביבה כזו הוא במקרה הטוב אומלל חסר ייחוס ובמקרה הרע מתחנך לפריצת גדרים מוסריים. אולי הוא יגדל ויאהב את כלבו ויגדל גם אתה משפחה אלטרנטיבית, אם הרפואה תאפשר זאת. אולם הס מלהזכיר עמדה כזו בציבור נאור וליברלי כביכול. עוד מעט יוציאו את המילה "סוטה" מהמילון של אבן שושן מחשש שאינו פוליטיקלי קורקט. גם אם הכתבה הצביעה בצדק על בעיות בטיפול בחד מיניים, אין זה מתאים ליצור עליהום נגד רופא שכל חטאו בכך שהביע באומץ עמדה לא פופולרית. תורתו של מילס ראויה להישמר גם על ידי ממשיכי דרכו הליברלים, ובפרט על ידי העיתונות, הסמל המובהק של חופש הדיבור.
