כשגדל יצחק והיה לאיש הוא התאהב בציפי. בדיוק באותו זמן, החליט אביה, שעליה להינשא לאיש וקדימה לעבודה. יצחק פנה אל אביה וביקש את ידה, אבל כמוהו עשה גם אביגדור, מגדל החזירים. אביגדור היה איש אלים ורב מעללים. היה לו אף אדום, ולחיים שמנות ותפוחות. "את החזיר השמן ביותר שלי אתן לך בעבור בתך", הציע אביגדור. "ומה יש לך להציע?" שאל אביה של ציפי את יצחק. "לב מלא אהבה", אמר יצחק. "אני מעדיף חזיר שמן", אמר אביה של ציפי. בייאושו פנה יצחק אל מאדאם שלי, אישה חריפה, שגרה בקצה העיירה. הם היו ידידים, אף על פי שהיתה חזקה וחכמה ממנו. היא היתה חריפה הרבה יותר מאביגדור. שאר הנערים בכפרו אהבו היאבקות ברפש. יצחק העדיף לבקר את מאדאם שלי ולהקשיב לסיפוריה הרבים. למאדאם שלי היתה לשון חריפה. כשהסתכלה בך, עיניה כמו התרחבו, ונדמה לך שהיא ממש מטגנת אותך. "מה קרה יצחק?" שאלה, לפני שאפילו הספיק לומר לה שהוא מדוכדך. "אני מאוהב בציפי", התוודה יצחק. "אבל אביגדור הציע לאביה בעדה את החזיר השמן ביותר שלו. אני לא יכול להתחרות בו". "טוב מאוד", אמרה מאדאם שלי. "לא לך לשאת אישה כזו. כל החיים עוד לפניך". "אבל אני אוהב את ציפי". "ראשה של ציפי ריק כמו אגרטל". "אבל היא כל כך יפה". "גם אגרטל הוא יפה. האם היא יודעת לחרוש? לחלוב עז? לא, היא מפונקת מידיי. האם היא מסוגלת לנהל שיחה נבונה? לא, היא טיפשה מטופשת. האם היא תטפל בך כשתיחלש? לא, היא מפונקת ותרצה שאתה תמיד תטפל בה. טוב, היא יפה. אז מה? טפו!". ומאדאם שלי ירקה על העפר. היא אמרה ליצחק שעליו לנסוע לאמריקה. "כמו הבן שלי. שם העתיד שלך. לא עם ציפי". אבל יצחק לא רצה לשמוע. הוא ראה רק את יופיה הרדוד של ציפי. מאדאם שלי לא יכלה לשאת את אומללותו של יצחק והסכימה, למרות דעתה, לעזור לו. "במקרה, המליטה החזירה שלי אתמול שגר של גורים", אמרה. "חזרזיר אחד קטנטן היא מסרבת להיניק. אתה יכול לקבל אותו. הוא ממילא ימות". ומאדאם שלי הובילה את יצחק לחצר האחורית שלה, שגידלה שם את חזיריה. יצחק לקח את החזרזיר הזעיר, אבל לא ידע איזה תועלת יביא לו. הוא לא היה גדול יותר מעכברוש. "הוא יגדל", הבטיחה לו מאדאם שלי. "אתה רואה את ההר, שם בקצה היער?" "כן", אמר יצחק. "בראש ההר יש נחל שמימיו זורמים למעלה. עליך לשאת את החזרזיר כל יום אל ראש ההר ולהשקות אותו ממי הנחל. וכשישתה, עליך לשיר לו". היא לימדה את יצחק את השיר שעליו לשיר לחזיר. "ביום הולדתה של ציפי, תישא את החזיר אל ההר בפעם האחרונה. אחר כך תיקח אותו היישר אל אביה של ציפי. הוא יהיה שמן יותר מכל חזיריו של אביגדור". "אם הוא יהיה גדול ושמן כל כך", שאל יצחק, "איך אוכל לשאת אותו אל ראש ההר?" "עכשיו החזרזיר לא כבד מידיי בשבילך, נכון?" שאלה מאדאם שלי. "מובן שלא", אמר יצחק. "ומחר יהיה כבד מידיי בשבילך?" "לא". "יום יום תישא את החזיר אל ראש ההר. הוא יגדל קצת יותר, אבל אתה תתחזק קצת יותר. אחרי שתיתן את החזיר לאביה של ציפי, אתה צריך לעשות בשבילי עוד משהו". "כל מה שתרצי", אמר יצחק. "אני רוצה שתישא אותי אל ראש ההר. אני רוצה לשתות ממי הנחל, ואתה תשיר את השיר לי". יצחק הבטיח לעשות זאת. מאדאם שלי הזהירה אותו שאם יימנע מלמלא את בקשתה, יהיו הוא וכל צאצאיו מקוללים לנצח נצחים. יום יום נשא יצחק את החזרזיר אל ראש ההר, וכששתה החזרזיר מהנחל שר לו. החזיר השמין, ויצחק נעשה חזק יותר. ביום ההולדת של ציפי, שקל החזיר של יצחק יותר משלוש מאות קילוגרם. מאדאם שלי אמרה לו שיישא את החזיר אל ראש ההר גם ביום הזה, אבל יצחק לא רצה להופיע לפני ציפי מסריח כמו חזיר. במקום זה, הוא התרחץ, בפעם השנייה בפחות משבוע. אחר כך הוליך את החזיר לביתה של ציפי. גם אביגדור היה שם עם החזיר שלו. "אלה שני החזירים היפים ביותר שראיתי מעודי," הצהיר אביה של ציפי. הוא התרשם גם מיצחק, שגדל והתחזק בחודשיים האחרונים. "חשבתי שאתה סתם תולעת ספרים שלומיאל," אמר, "אבל אני רואה שהיית יכול להצטיין בהתאבקות ברפש". "תיתן לי לשאת את בתך?" שאל יצחק באומץ. "ראשית, עליי לשקול את החזירים," אבוי, יצחק המסכן אכן היה צריך לשאת את החזיר אל ראש ההר עוד פעם אחת. משקלם של שני החזירים היה זהה. אביה של ציפי כרע על ידיו וברכיו ובחן בקפידה כל חזיר, מהזנב ועד הזרבוב. "אלה שני החזירים היפים ביותר שראיתי מעודי," אמר לבסוף. "איך אחליט? הלא יש לי רק בת אחת." "למה לא תיתן לציפי להחליט?" הציע יצחק. "זה מגוחך!" צעק אביגדור, והתיז רוק בשעה שדיבר. "ציפי היא סתם ילדה טיפשה," אמר אביה. "איך היא תוכל להחליט, כשאני, אביה, לא יכול?" "היא יודעת מה ליבה מרגיש," אמר יצחק. אביה של ציפי גירד לו את סנטרו. אחר כך צחק ואמר, "למה לא?", וטפח ליצחק על גבו. "לי זה לא משנה. חזיר הוא חזיר." קראו לציפי. כשנכנסה ציפי לחדר, יצחק הסמיק. "שלום ציפי," אמר. היא הביטה בו. "אתה יצחק, נכון?" שאלה. "ציפי," אמר אביה. "יצחק ואביגדור ביקשו שניהם את ידך והציעו כל אחד חזיר בעבורך. לי זה לא משנה. חזיר הוא חזיר. לכן אני נותן לך לבחור. למי את רוצה להינשא?" ציפי נראתה מבולבלת. "אתה רוצה שאני אחליט?" "בדיוק, פרח שלי," אמר אביה. "בחיי, אני לא יודעת," אמרה ציפי. "איזה חזיר שוקל יותר?" "המשקל שלהם זהה," אמר אביה. "אוף," אמרה ציפי. "אני חושבת שאבחר ביצחק – לא, באביגדור. לא, ביצחק. לא, באביגדור. אני יודעת! אחשוב על מספר בין אחת לעשר, ואנשא לאיש שיבחר במספר הקרוב אליו ביותר. זהו, אני מוכנה." "עשר" ניחש אביגדור. יצחק לא אמר כלום. "יצחק?" אמרה ציפי. "איזה מספר אתה מנחש?" יצחק לא בחר מספר. "תינשאי לך לאביגדור," מילמל. "ותקבלי את החזיר שלי כמתנת חתונה." יצחק לא חשש מהקללה. הוא חשב שזו שטות. אבל, המזל הרע רדף אחריו לכל מקום. תמיד היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אבל סוף טוב הכל טוב, ועליו תקראו בספר 'בורות', מאת לואיס סצ'ר. דרישת שלום מ'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול.
