צפיתי אמש בראיון שערכה אילנה דיין עם הנשיא אובאמה. למען האמת חשתי סוג של חמלה כלפי נשיא מותש של האימפריה החזקה ביותר בתולדות האנושות. נשיא שרואה בשלהי נשיאותו את התקוות הגדולות שפיזר קורסות כמשחק דומינו אכזר. על רקע אירועי ההווה שיש בהם שפיכות דמים אכזרית, התחדשות המלחמה הקרה, אובדן ההגמוניה האמריקנית, אין קל יותר מאשר לדבר על עתיד טוב ומבטיח, כאילו מדובר במשורר שכותב על ימים של תום ותקווה. כשנשיא אמריקני נשמע כמו נביא, התרבות המערבית חייבת להבין שהיא במצוקה אדירה מול כוחות האופל. ברק אובאמה נבחר על תקן משיח עכשיו. בפעם הראשונה בתולדות ארצות הברית נבחר נשיא שאינו שייך לאליטות הוותיקות. אמריקה השנייה והשלישית שלחה נציג לבית הלבן. הציפיות היו אדירות. אירופה הקרירה נשבתה גם היא בקסם האובאמי, ובשנת 2009 כבר העניקו לו פרס נובל לשלום על חשבון העתיד בגין "תרומה מיוחדת לשיתוף פעולה בין העמים". התברר חיש־מהר שהר ההבטחות הוליד חור שחור מלא באלימות, בשפיכות דמים ובפשעים בלתי־נתפסים נגד האנושות. הידידות של ארצות הברית במזה"ת ובאירופה מאוכזבות. כגודל הציפיות, כך עוצמת האכזבה. אין אכזבה כמו זו של משיח שהכזיב. אז מה הפלא שהנשיא עדיין מקווה להותיר מורשת בהסכם עם איראן ובתהליך שלום שיכפה על מדינת ישראל. הראיון היה מהלך שקוף לדבר עם הישראלים מעל הראש של ממשלתם הנבחרת ולשכנע אותם בתקפות הסיסמאות השחוקות מבית המחנה הציוני, שהפסיד בבחירות. כמה מרגשת היתה הדאגה הנשיאותית לערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל ולעתידה הדמוגרפי. כמה מסעירה היתה דאגתו לפלשתינים, שעבורו הם בני דמותם של השחורים בארצות הברית. אך מה לעשות כשאזרחי ישראל אחרי 67 שנות מאבק דמים בלתי פוסק, על עצמאות וחירות, איבדו את התמימות. הישראלים שאליהם דיבר אובאמה מעדיפים להמשיך להילחם כדי לחיות מאשר למות בשבילי שלום כוזב ודמיוני. הנשיא אובאמה מאשים את מדינת ישראל בחוסר התקדמות בתהליך השלום עם הפלשתינים. הטחת אשמה שאין בה ממש, שגם חוטאת לאמת. מדינת ישראל עשתה ניסיונות לאורך כל שנותיה כדי להגיע לשלום עם שכנותיה. עם כל מדינה שהכירה בה נחתמו הסכמי שלום. הפלשתינים לא מוכנים להכיר במדינת ישראל, ומאז 67' גם מתחמקים מלקבל הכרעות שיאפשרו להתקדם לקראת שלום. הם קיבלו מראשי ממשלה בעבר כמעט הכל, כולל אחיזה בירושלים וזכות שיבה חלקית, ולמרות זאת ברחו לבלי שוב. בעניין האיראני ברור שאובאמה מבין היטב שאין לאיראנים כל כוונה לממש הסכם שייחתם עימם, אם ייחתם. כנראה שמורשתו חשובה לו יותר מאשר גילוי לאחר נשיאותו, שלאיראן יש פצצת אטום. הוא הרי לא יהיה במקום כדי לתת דין וחשבון. יש מידה רבה של חוסר סבירות קיצוני בהסרת הסנקציות מעל איראן, מה שיאפשר לה להתקדם לפצצה, ובמיליארדים שתקבל תוכל להמשיך את הפיתוח ולעודד טרור בכל העולם. הנשיא אובאמה צודק: הישראלים זהירים וספקנים. אחרי אלפי שנות היסטוריה ושואה איומה מותר ליהודים לדאוג לביטחונם. אין ליהודים את המותרות להמר על עתידם. שוכנעתי בתום הראיון שישראל צריכה להיות נחושה, לעמוד על נפשה בעוז ובביטחון. התקווה לשלום יכולה להתקיים רק אם ישראל תהיה חזקה, תקיפה ומגשימה חזון ודרך. הוא יכול להמשיך לכעוס על נתניהו, זה עדיף בעיניי על חיבה למנהיגים שיוותרו על אינטרסים קיומיים של ישראל. מתוך "ישראל היום"
