באסרו חג שבועות זכיתי לבקר בהר הבית, במסגרת העלייה של תושבי עמונה להר.

זו הייתה העלייה המשפילה ביותר שחוויתי בעשרים השנים מאז שהתחלתי לעלות, אבל לא על החוויה בהר אני רוצה לספר, אלא על מה שקרה בתור למטה, בכניסה לעמדת הבידוק.

כל מי שעולה להר מכיר את זה: המשטרה עורכת סלקציה בין מי שעולה כתייר, בלי שנדמה שיש לו עניין דתי או לאומי כלשהי בהר, לבין מי שמגיע עם כיפה, או עם חולצה עם כיתוב לאומי, או עם מדים של חייל, או כל חולצה עם כיתוב בעברית. השוטרים מיומנים מאוד בלזהות את אלה, וכמעט בלתי אפשרי לחמוק ממבטם הבוחן. מביני דבר יודעים לספר שהם נעזרים במערכת זיהוי מתוחכמת של בינה מלאכותית, פרי פיתוח משותף של רפא"ל ונאס"א.

יש שני תורים: מימין – התיירים, שזוכים לבידוק מהיר, כמו בכניסה לקניון; ומשמאל – הדתיים (שם הקוד המשטרתי שלהם היה בעבר "הנאמנים"). כל אחד מהם צריך לתת את תעודת הזהות שלו לשוטר, שמו יעבור בדיקה במסוף, ורק לאחר שהוא יאושר, יקראו לו מתישהו, ויערכו על גופו ועל חפציו חיפוש מקיף, לבדיקה שמא הוא מסתיר ספרון תהלים, תמונה של צדיק, חולצה עם כיתוב לאומי/דתי, דגל, או תפוח (לעת עתה לא נאסר להכניס מכשירי אייפון, למרות הלוגו המוטבע עליהם). ההפרדה הזו מוכרת היטב למי שניסה לעלות אי-פעם להר, אבל נתקלת באי אמון גמור כשמספרים עליה לאנשים מבחוץ. למעשה, אפילו המשטרה יודעת שהיא לא חוקית, ולכן בתצהירים לבית המשפט העליון היא כפרה שוב ושוב בעצם קיומה של ההפרדה.

כללי הכניסה משתנים בלי הרף באופן גחמני, והכלל באותו יום היה שבהר יכולה להיות קבוצה אחת בלבד של דתיים, ובה לא יותר מ-15 אנשים, כולל ילדים. מה עושים כשכבר חצי שעה לפני הפתיחה מחכים בתור עשרות רבות של יהודים? שיחכו. השמש קופחת, הצפיפות רבה, ומדי פעם השוטרים צועקים עלינו שאנחנו מפריעים לתור של התיירים להתקדם. ואפילו מאיימים במעצר על מי שבגלל הצפיפות מעז להתקרב לדלת של ביתן הבידוק.

כך יצא ששעתיים לאחר הפתיחה הספיקו לעלות להר שתי קבוצות בלבד, בסך הכול 30 עולים, ולמטה עדיין חיכו בעמידה עוד עשרות רבות בשמש הקופחת, ובהם ילדים קטנים ונשים בהריון. התור של התיירים זרם כל העת, בלי שום הגבלה על גודל הקבוצה, ועד לאותה שעה כבר נכנסו מאות תיירים. ההרגשה הייתה שהמשטרה ממש משתדלת להתיש את מי שמחכה בתור, כדי שלא ישוש לחזור על החוויה.

עד כאן הכל כרגיל, זו התנהלות סטנדרטית לצערנו. אבל בשלב זה החליטו שני צעירים לעשות מעשה, גררו ספסל קטן ויצרו מחסום לשני התורים – גם לתור של התיירים. הם הודיעו לתיירים שכל עוד מניחים אותנו להתייבש, הם לא יאפשרו גם את כניסתם.

המשטרה כמובן עצרה אותם, אבל שני החבר'ה האלה התנגדו באופן פסיבי וצעקו באוזני התיירים שמונעים מהם את זכותם לעלות. השוטרים נאלצו להיאבק בהם דקות ארוכות, לנגד עיני התיירים הנדהמות. מיד לאחר שהם נלקחו משם (ושערי ביתן הבידוק נסגרו לרבע שעה), עמד איש צעיר נוסף והסביר לתיירים באנגלית צחה מה הם ראו זה עתה.

הוא תיאר להם את מדיניות המשטרה, והסביר שאין שום הבדל בינה לבין הסגרגציה שנהגה בין שחורים ללבנים בארה"ב בשנות השישים, וששני החבר'ה האלה ראויים להערצה, ממש כמו רוזה פארקס בשעתה. הוא הסביר שמדובר באפרטהייד: תור אחד לבעלי פריבילגיות, ותור שני למושפלים בשל יהדותם. וביקש שלא יתבלבלו: מי שאשם במצב הזה הוא מדיניות המשטרה, ולא הצעירים, שנהגו כפי שאזרח נורמלי אמור לנהוג מול עוולה שלטונית כל כך מחפירה.

היה קשה לצפות באירוע, וקשה מאוד לעצור בעצמי ולא לבוא לעזרת הצעירים שנעצרים על לא עוול בכפם. אבל זה גרם לי גם לחשוב שאולי החבר'ה האלה עלו על משהו. הרי יש למשטרה אינטרס מערכתי ברור בכך שהכניסה להר עבור יהודים דתיים תהיה קשה ומשפילה, כדי שלא ירצו לחזור עליה. כדאי למשטרה שההתנהגות שלה תהיה לא צפויה, כדי שהמשפחה שבאה באותו יום עם שמונה ילדים, לא תרצה לחזור שוב על כל ההפקה: להתכונן מראש, לפנות ערב ועוד חצי יום, לקום השכם בבוקר ולטבול ולהיזהר בדיני חציצה, להיערך להמתנה ארוכה ובסוף לחזור הביתה בלי לעלות. בכל פעם שמתפרסם פוסט נזעם בפייסבוק על ההשפלה וההמתנה בבידוק, מישהו מלמעלה מחייך חיוך קטן מתחת לשפם השוטר שלו, וחושב: "מעולה, זה עובד".

מה עשו שני הצעירים האלה? הם זיהו שלמשטרה יש אינטרס מערכתי נוסף: שתנועת התיירים להר תזרום בלי הפרעה. והם פשוט עשו את הקישור המתבקש: אם אנחנו לא עולים - גם הם לא עולים. הראש שלי המשיך להפליג במחשבות דמיוניות: אם אירוע כזה היה קורה מדי יום, ותנועת התיירים הייתה נחסמת שוב ושוב, האם המשטרה הייתה מסוגלת להמשיך את המצב הקיים? נכון, הצעירים האלה עוכבו לכמה שעות, וחטפו קצת מכות מהשוטרים, אבל היי, לפחות הכניסו אותם לחדר עם מזגן.