לילה אחד בחודש מאי 1933, הנאצים הובילו לכיכר בֶּבֶּל, במזרח ברלין, אספסוף עם לפידים ובזזו את הספרייה של אוניברסיטת פרידריך-וילהלם הקרובה. ארבעים אלף איש הריעו כשהם שרפו למעלה מעשרים אלף ספרים של מחברים יהודים. על כך מספר טרי הייז, ברומן הראשון שלו. הרבה שנים אחר כך הציבו לוח זכוכית, בקרקע הכיכר, כדי לציין את נקודת השריפה. זו אנדרטת "הספרייה הריקה" מאת הפסל הישראלי מיכה אולמן, שהוקמה בברלין ב-1995 כזכר לשריפת הספרים. זהו חלון, ואם מתכופפים מעליו אפשר לראות למטה חדר לבן עם שורות מדפים ריקים מהרצפה עד לתקרה. זהו סוג העולם שהיינו חיים בו, אם הנאצים ובני בריתם האיראנים, וממשיכיהם, היו מנצחים. טרי הייז מספר על פועל ניקיון זקן עם עיניים דלוחות שטאטא בכיכר הזו, כל יום ראשון. כשנשאל הזקן למה הוא מטאטא את הכיכר, הוא אמר שהוא בן שבעים, שקשה למצוא עבודה, שגבר צריך פרנסה הגונה. כשראה הזקן את המבט על פניו של השואל, הוא לא התאמץ לשקר יותר. התיישב הזקן, הפשיל את שרוולו והראה שבע ספרות דהויות מקועקעות על זרועו. הוא יהודי והוא הצביע על קבוצות זקנים מהדור שלו, שהיו לבושים בחליפות יום ראשון וישבו לספוג שמש בספסלים הקרובים. הזקן היהודי אמר שאלה הם גרמנים. אבל כמו הרבה גרמנים, הם לא השתנו, הם רק הלכו לאיבוד. בלב שלהם, אמר הזקן היהודי, הם עדיין שרים את השירים הישנים של הרייך השלישי. הזקן היהודי הסביר, שהוא מטאטא את הכיכר כדי שהם יראו אותו ויידעו: יהודי ניצל, הגזע ממשיך להתקיים, העם שלו החזיק מעמד. הכיכר היא הנקמה שלו. כשהוא היה ילד בן שבע, זה היה מגרש המשחקים שלו. הוא אמר שהוא היה שם בלילה, כשהנאצים הגיעו. אבא שלו היה הספרן באוניברסיטה, והמשפחה חיה בדירה מאחורי המשרד. כמה שנים אחרי שריפת הספרים, האספסוף הגיע אליו ואל המשפחה שלו. מתחילים בשריפת ספרים וגומרים בשריפת אנשים. מתוך משפחה של הורים וחמישה ילדים, רק הוא ניצל. במשך חמש שנים עבר הילד היהודי הזקן, בין שלושה מחנות, כולם מחנות מוות, כולל אושוויץ. זה היה נס שהוא ניצל. הוא למד מזה רבות:: המוות נורא, הסבל יותר גרוע, וכרגיל, האידיוטים השימושיים מהווים את הרוב – משני צידי חוט התיל. ואז נעצר הזקן היהודי, רגע לחשוב. היה הדבר האחד שהניסיון לימד אותו. הוא אמר שכשמיליונים של אנשים, מערכת פוליטית שלימה, אינספור אזרחים שמאמינים באליל, אומרים שהם עומדים להרוג אותך – פשוט תקשיב להם. הכוונה, בימינו, כמובן, היא לרש"פ, לחמאס, למוסלמים קיצונים. כך למדתי מפי הזקן והים. הזקן היהודי והים שאליו רוצים להשליך אותנו שונאי ישראל. כך, כשאנו שומעים את ההסתה לשנאת יהודים בעולם, במיוחד ברש"פ, בחמאס ובאיראן, אספסוף שרוצה דם, שחוטף ודוקר ודורס ורוצח יהודים, מולות ושייח'ים בארץ ישראל ובחו"ל, שמוציאים פסקי דין מוות ליהודים, מנהיגים כביכול שקוראים לג'יהאד. הם שורפים תלמוד גם בימינו, אנטישמים שמפיצים עלילות דם מצות, את 'מיין קאמפף' ואת 'הפרוטוקולים של זקני ציון', וחופרים מנהרות טרור. טמפרטורת השנאה ליהודים ולמדינה היהודית מגיעה עד כוכב פלוטו, ואני מקשיב להם. לעומת זאת, האנשים במדינת תל אביב, בין חדרה לגדרה, מהם רבים שמשתייכים פוליטית ל'מחנה הציוני', לתנועת 'מרץ', לתנועות הנוער 'הצופים', 'הנוער העובד והלומד', 'השומר הצעיר', ולארגוני השמאל החתרני כמו 'שוברים שתיקה', לא מקשיבים לשונאינו. אולי בראש הם מקשיבים. לא בבטן. אכן, אני חושב שהיהודים מאמינים בטוב הבסיסי של בני האדם. אף פעם לא חשבנו שזה יכול לקרות באמת. אבל, עבור רבים יותר ויותר מאתנו, כבר התפכחנו מאוסלו וחזון הבלהות של "השלום". אכן שונאי היהודים, תפסו את תשומת הלב שלנו, כבר מזמן, ואנו מאמינים להם. אנו מוכנים וננצח אותם.
