קשה להבין. הרגעים הכי קסומים של ילדינו בפתח ואנחנו בחרדה ובכוננות ספיגה.על מה? הרי כל הזמן אנחנו אומרים "הלוואי והייתי שנה בבית עם הילדים", "חיי מתחלקים לשניים- לפני הילדים ואחרי". אז עכשיו הגענו לאחרי, אחרי שנגמרה לה השנה העמוסה והמעייפת ובפתח מחכה להם הגדול מכולם, שכל שאר החופשים מחווירים לידו, החופש הגדול! כמה הילדים שלנו חיכו לו, כמה ציפו לו וכמה תכניות רקמו עבורו ואנו עומדים מנגד ובסיעור מוחות בלתי פוסק מגרדים את הפדחת ושואלים: מה עושים? איך נפל דבר וילדינו יוצאים לחופשה מרוכזת בלי לתאם איתנו? אם היו מודיעים בזמן היינו נערכים, מוצאים פיתרון יצירתי ולוקחים ימי חופש. איך מרגיעים את החרדה? אם נתרכז לרגע ונרגיע את החרדה נישאר עם שתי בעיות מרכזיות: העובדה כי ילדינו בחופש ורובנו לא. שנית, במידה ונחליט לקחת ימי חופש כדי להגשים את החלום להיות עם הילדים נצטרך להתעמת עם הקושי הרב להיות עם הילדים במהלך שעות היום כשהם מלאי אנרגיה, שמחת קיץ ורצון אינסופי להרפתקאות. השאלה הנשאלת היא האם זהו זמן האיכות - כמות שאנו רוצים להקנות לילדינו בתקופת ההתפתחות המשמעותית ביותר בחייהם? לא בטוח. אז נישארנו עם האופציה השנייה של להיות איתם, פשוט להיות. קצת ים, קצת משחקי קופסא, קצת פעילות משותפת עם סבא וסבתא וכל השאר להיות, פשוט להיות עם ילדינו. אח, כמה קשה להורים פשוט להיות... היכן מוכרים את המתכון הזה והאם הוא מגיע עם הוראות הפעלה וסוללה בצד? להיות ברגע, מבלי לחשוב על האטרקציה הבאה שעוד לא השגתי עבורה כרטיסים מוזלים מהעבודה. להיות - “Doing”, הפסיכואנליטיקאי ד.ו. ויניקוט דיבר על מושג זה כמצב בסיס הקשור בהוויה שלנו, במהות הפנימית. מושגים נילווים למושג זה יכולים להיות נוכחות וקשב. לעומת ה- Doing שזה סך כל הפעולות שלנו, החלקים הקונקרטיים, הפרקטיים. נשאלת השאלה, למה כל כך קשה להורים להשאר ב"להיות"? הקושי טמון בכך שהילדים הם המראה שלתוכה משתקפים החלקים החלשים ביותר שבתוכנו. זוהי מעין מראה שלעיתים מראה לנו את כל הפגמים שלנו מבלי להתחשב כלל, לא בחום הגדול ולא ביתושים שמזמזמים באזנינו. זוהי מראה שמשקפת לנו לעיתים כהורים את קוצר הרוח שלנו, חוסר הסבלנות, התוקפנות ואפילו חוסר השליטה בעצמנו וברגשותינו. כל אמא יודעת שהמקום שבו היא מרשה לעצמה להוציא את הזעם הוא מול ילדיה. יחסי הכוחות ידועים מראש (תתפלאו אבל לרעתנו) והכוח שבידינו בכוחו להשחית. קשה מנשוא להיות מול המראה הזו שעות רבות ולא לברוח למקומות "הנוחים והממוזגים". נדרש אומץ כדי לקבל מולנו את ההשתקפות הזו ולהיות אתה כי אלו הקטנים לא עושים לנו הנחות. הם הכי טובים בעולם בלא לוותר ולבקש עבורם הורים טובים יותר כל הזמן בייחוד בחופש הגדול.
