ביום שלישי הבא יחול אחד הימים החגיגיים ביותר בהיסטוריה הציונית - כ' בתמוז. לא בגלל ה'הילולא' לזכרו של בנימין זאב הרצל שיום פטירתו חל בתאריך זה. ביום שלישי הבא ימלאו 65 שנה לחקיקת חוק השבות, שנחקק בכ' בתמוז תש"י, 5 ביולי 1950 בעקבות יוזמה של חבר-הכנסת זרח ורהפטיג מ'הפועל המזרחי' (לימים המפד"ל, לימים הבית-היהודי). 'חוק השבות מבטא את היעד המרכזי של הציונות: הגשמת זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי למדינה ריבונית משלו בארץ ישראל. העיקרון הזה מתבטא בראש וראשונה בזכותו של כל יהודי לעלות לישראל ולהשתקע בה, ובעיקר לקבל אזרחות ישראלית. בימים בהם נחקק החוק, בראשית שנות החמישים, הייתה מדינת ישראל הצעירה נתונה בתנופה של גידול האוכלוסייה, עם קליטתם של מאות-אלפי עולים. במהלך עשרות השנים שחלפו מאז איפשר חוק השבות את קליטתם של מיליוני היהודים שהגיעו לארץ. אין פלא שראשי המתנגדים לחוק השבות הם ערביי ישראל. לטענתם, שיש בה אפילו מידה מסויימת של צדק פנימי, בחוק השבות ישנה אפליה ופגיעה בעקרון השוויון, שהוא עיקרון דמוקרטי חשוב. לפי תפיסתם של רוב הערבים בישראל, וגם של מיעוט קטן של יהודים - מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, ומשום כך היא צריכה להיות מדינה של כל אזרחיה, ללא הבחנה בין יהודים ללא-יהודים. הטענה הזאת בדיוק היא זו המלמדת את חשיבות החוק. מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית, ובסדר הזה. מדינת ישראל צריכה להעניק זכות עליה רק ליהודים כדי לממש את היעד המרכזי של הציונות: הקמת מדינה יהודית לעם היהודי, מדינה שרוב תושביה הם יהודים. כן ל'שבות', לא ל'שיבה' ערביי ישראל נאבקים בחוק השבות, כיוון שהם רואים בביטולו שלב ראשון בדרך לזכות השיבה הפלשתינית, עיקרון פלשתיני בסיסי שבלעדיו לא ייכון, בראייתם, שום הסדר מדיני עם ישראל. הנקודה הזו חשובה דווקא כאשר גורמים ערבים פועלים לבצע 'זכות שיבה' זוחלת: קניה מאסיבית של בתים בערים או בשכונות יהודיות למהדרין, מן הסתם במימון זר (סעודי?) כדי להפוך אותם בפועל לערים ערביות. למרבה הצער יהודים רבים לא עומדים בפיתוי הכספי, ומוכרים בתיהם לערבים. זה קורה בשכונות ירושלמיות כמו נווה-יעקב ופסגת זאב (בירושלים ישנן שכונות גדולות בהן רכשו הערבים מעל 30% מהבתים); זה קורה בערים כמו נצרת עלית (לא נצרת, נצרת עלית!) בצפון וערד בדרום. זו תופעה מתרחבת בחיפה. אני מקווה שמישהו בהנהגה הישראלית יתעורר בזמן, לפני שנמצא את כל הערים הללו תואמי אום אל-פאחם. זו אחת הסכנות הגדולות המרחפות כיום מעל מדינת ישראל, שבישראל עדיין לא הפנימו אותה. בדיוק מהסיבה הזאת הדברים צריכים להיאמר במפורש ללא גמגום: אין שיוויון בין זכויות היהודים על הארץ לזכויות הערבים על הארץ. לעם היהודי יש זכות בעלות על ארץ ישראל; לערבים יש לכל היותר זכות מגורים בארץ, עם כל זכויות התושב הנדרשות (פרנסה בכבוד וכו'). לכן יהודים יכולים וחייבים לחזור ולגאול בתיהם שנטשו בכל מקום, בירושלים ובחברון ובעזה ובכל מקום ממנו גורשו. שום ערבי לא יחזור לבית שמשפחתו נטשה באיזשהו מקום בארץ-ישראל. כן לחוק השבות ליהודים, לא ל'זכות שיבה' לערבים.
