עולם התרבות חווה לאחרונה סערות שממשיכות כל הזמן להכות גלים בשיח הציבורי הישראלי. כמתבונן מהצד אינני מסוגל להבין את אופן התגובה והפעולה של צד אחד במאבק, שאני למעשה משתייך אליו. האמירות שנשמעות כל העת מלינות על קומץ של אנשי שמאל שלוחי רסן, תאבי פרובוקציות. קבוצה שחיה לה בבועה תל אביבית ולא מוכנה להסכים עם תוצאות הבחירות שבסופה ניצח הימין. כל רצונם הוא להוריד את שלטון הימין ובשביל מטרה זו הם מגייסים את עמיתיהם בעולם הרוח, אנשי התרבות והאמנות, כדי שאלו ישפיעו בהבל פיהם ה"תרבותי" על האיום שמרחף על אופייה של התרבות בארץ. אלו שמעניקים רוח גבית לכל הסערות האלו הם דווקא אנחנו שנמצאים בצד שמתרעם כל פעם מחדש על הרוח והצלילים שאנשי הממסד התרבותי משמיעים. אני שואל, מדוע צריך להתייחס לדמות ציבורית תרבותית שמבזה במילותיה הבזויות ציבור שלם? האם לא ברור לכולנו שמדובר בקומץ של אנשי תרבות מנותקים? במקום להעצים את עצמנו אנחנו מתרגשים ונסערים. במקום לייצר אלטרנטיבה תרבותית ראויה שתצמח מתוך הציבור האידאליסטי והציוני בכלל, והציבור הדתי- האמוני בפרט, אנחנו מתעסקים בהקטנת הצד השני ומשיבים מלחמה באותו אמצעי הגנה דל וחסר משמעות. אילו המציאות הייתה שונה – כלומר, אילו היינו פועלים בייצוג אומנים ובהעצמתם, לסייע להם לסלול דרך באמנות ובתרבות הישראלית, זו ה"תחמושת" הייתה גדולה פי כמה בהשפעתה. הבעלות על התרבות והאמנות כבר לא ממש בידי האליטה השמאלנית החילונית שמאמצים רבים ומיותרים מושקעים בפסילתה. קשה שלא לראות ביחסם ובהתנהגותם סימנים ראשונים של כרסום וגסיסה של האידאה שעומדת מאחוריהם. הם אינם מייצגים עוד את מזל משדרות, את החייל שמשרת בנח"ל החרדי, או את המתנחל שכל מעייניו הוא להיאחז בעוד איזו גבעה סלעית. עוד מילה משוגרת מפיהם, עוד ביטוי נזרק לאוויר ותופס כותרות, כל אלו הם רק שכבה של אגו שהם מטפחים אותה בעזרת כלים שליליים ולא נועזים. במאבק מול הרוח שנציגי עולם האמנות והתרבות מייצרים איננו צריכים להגיב במקלות מתוך כוונה לגרשה. הרי אנחנו חולקים איתם את אותו עם ורק התעלמות ממעשיהם תותיר לגביהם תחושה חזקה של חוסר לגיטימיות ובושה. יש בציבור הדתי בפרט, ובציבור הכללי, הנאמן למדינתו ולעמו, תסיסה תרבותית ואומנותית. זרעים ראשונים מבצבצים מתחת לאדמה המטלטלת של המגזר ומהם עוד תפרח לה מהפיכה של ממש שתשנה את האווירה התרבותית בארץ. זה בא לידי ביטוי בתחומי התאטרון, השירה, ההומור ואפילו בתחום שדי מנוכר במגזר-- האמנות הפלסטית – שגם בו בוקעים ניצנים חיוביים. אמנם יש עוד כברת דרך אבל זה הזמן ליצור ולהיחשף. להוציא כישרונות חבויים שמעתה ואילך יפסיקו להתבייש ולהסתתר בעוד עמיתיהם למקצוע החשוב בוחרים בדרך שמביישת את עולם היצירה. מכאן ואילך נעשה פחות רוח, ובמקום זאת נטפח בקרבנו עוצמה תרבותית ואומנותית שתיתן מענה ואלטרנטיבה ראויה לאבירי התרבות המתנשאים.
