אל מול דברי השגגה והתעיה של רבנים מקרבנו אשר קראו לשתף פעולה עם התנועה הרפורמית ואף להקים עבורם בתי תיפלה במדינת ישראל, אנו נקראים לעמוד ולומר בקול- עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל. מאז התחילה התנועה הציונית היו שתי גישות בקרב יראי השם. חלקם הפנו עורף לכלל ישראל שרובו היה בנוי מאנשים חילונים, וביקשו לבצר את הקודש בשלילת החול והפניית עורף לתהליכים העוברים על האומה. אולם מרן הרב זצ"ל לא הלך בדרך זו, אלא ביקש את הרמת קרן הגוי כולו על כל פלגותיו ע"י הארת הקדש את החיים כולם. הרב הרבה להתבטא ולכתוב על סגולת ישראל ועל הקץ המגולה בעת זו. הרשעים בעלי הפרנציפים אינם מגיעים רק מתוך שיפלות ורישעות, כי אם מתוך ערגה לאמת ולאורה אלוקית המצויה בתורה. החילוניות האידיאולוגית מתגלית בנשמות נבוכות המבקשות בפנמיותן את אור השי"ת, מה שלא ניתן להם דיו בגלות לפני תחיתנו בא"י. העולם החילוני הוא כמובן עולם של טומאה גדולה וחיצונית אך בתוכו יש נקודת קודש המחיה אותו- בקשת הופעת האופי הישראלי האלוקי בכוחות החיים כולם מבלי ידח ממנו נידח. החילוניות דורשת גדלות לתיקונה, ותורת ד' שבא"י היא התרופה הממתקת למרידה רוחנית זו. מתוך ראיה זו, הרב האמין בתיקונם של החילונים, גם אלה העושים להכעיס ולא לתאבון, אשר בהינתן להם אור תחיית הקודש בתורת ד' השלימה ישובו אל ד' ויוסיפו רכוש גדול להופעת דבר ד' בישראל. אנו מאמינים ברבש"ע שנטה ידו ולא ישיב לגאול את ישראל, וכל תהפוכות התרבות הישראלית הינם ביסודם בקשת ד' בגדלות ובנחלה בלי מיצרים, וסוף התיקון לבוא. אולם במקביל לגישה זו כלפי העולם החילוני בא"י, הרב כתב נגד התנועה הרפורמית בתוקף רב, וכך כתב ליהדות אמריקה שמתכלה והולכת בשל תנועה זו - "ב"ה עה"ק ירושלים תובב"א שנת תרפ"ג לאחינו ב"י קהילות הקודש והיחידים האהובים באה"ב באמעריקא וקנדה יצ"ו, שלמי אמוני ישראל החרדים לדבר ד', המאמינים בתורת משה מורשה, תורה שבכתב ותורה שבעל - פה, שעליה כרת הקב"ה ברית עם ישראל. שלו' וברכה מהר הקודש מירושלים. אחינו היקרים. באה אלי שמועה, ממצב היהדות הנאמנה במדינותיכם, ולבי נשבר בקרבי. כי עלה הפורץ, של אלה אשר השחיתו את כרם ד' צבאות בית ישראל, וידיחו רבים מאחרי ד' אלקי ישראל ותורתו הנאמנה, המתחדשים הריפורמיים, גם בתוך מחנה החרדים פנימה, ורבים התחילו להיות נמשכים אחריהם בשגגה, לעקור מוסדי עולם, שיסודי היהדות ועקרי תורה שלובים עמם. והפרצים התחילו בחומת הקודש, בהדברים המסורים לציבור, והנעשים בהקהל, הקובעים את חותמם על צורת העדה בכללותה, והם סדרי בתי - הכנסיות, בצורת בנינם ובדרכי הקודש של הליכותיהם ומנהגיהם הקדושים. והדברים באו לידי כך, שמרעה אל רעה יצאו, ועבירה גוררת עבירה והריסה גוררת הריסה, עד שנמצאו כאלה ששלחו יד בהמסורה הקדושה לכל ישראל קדושים מאז ומעולם לעשות בבתי - הכנסיות עזרת אנשים לבד ועזרת נשים לבד, ואשר המהרסים הראשונים אשר התחילו לבטל את הסדר הקדוש והמחויב הזה, יודעים אנחנו מה עלתה בידם, שרובם ככולם נשתכחו מהם ומזרעם כל יסודי האמונה וכל קדושת ישראל, והרבה מהם נשתמדו ונבלעו בין גויי הארץ ונכרתו לגמרי מבית ישראל, ואשר לא עשו עדיין את הצעד הזה, של השמד המכלה, הנה הם כאברים מדולדלים בגוף האומה, בלא תורה ובלא אור של יהדות אמתית. ועינינו רואות וכלות עליהם, והטובים שבהם מתחרטים על עונות אבותיהם, אחרי שהם רואים את חורבנם הרוחני". מפני מה שינה הרב את יחסו לתנועה זו מיחסו כלפי העולם החילוני? מדוע לא קרא הרב זצ"ל לשיתוף פעולה עם התנועה הרפורמית כפי שמציעים היום רבנים מסויימים? מדוע הוא מכנה אותם בשמות חריפים כל כך 'הפורצים' 'משחיתי כרם ד' צבאות' 'מדיחים' 'עוקרי מוסדי עולם' 'המהרסים' 'נשתמדו ונכרתו מבית ישראל' 'אברים מדולדלים בגוף האומה'- כל אלה כינויים שהרב לא משתמש בהם לאף אחד אחר חוץ מהרפורמים והמינות הנוצרית? התשובה בהירה- העולם החילוני חי במקביל לעולם הדתי. הוא עולם של חטא וטעות, אולם סופו לתיקון בשל הארתו ע"י העולם הדתי המקביל אליו. העולם החילוני אינו מבקש להחליף ולרשת את העולם הדתי מבחינה תאולוגית כי אם לחיות לצידו, ומכאן היכולת להשפיע עליו וגם להאזין לליבו, ולהעלות בו את ניצוצות הקודש למקורם העליון. החילונים הם אורטודוכסים טועים, ואינם מציבים אלטרנטיבה של משנה סדורה העושה מהחטאים אידיאולוגיה מקבילה לתורה. הם לא בדו דת חדשה מליבם אלא עוברים תהליך של קמילה חילונית ופריחה אמונית, והם במגמה מתמידה כלפי התחזקות בתורה כפי שאנו יודעים בשנים האחרונות ב"ה. לעומתם, התנועה הרפורמית היא תנועה אידיאולוגית פרוגרסיבית המבקשת להכנס לאומה ולהחליף בה את המסד האלוקי של תורה שבעל פה. איננה מבקשת בירור מול התורה אלא מבקשת מלוכה דתית משל עצמה. היא בעלת משנה סדורה של לגיטימציה לעבירות והפיכתן לדת. אין כאן אפשרות למציאות מקבילה אלא מלחמת הובלה של האומה בינינו לבינם. השיח בינינו לתנועה הרפורמית הוא שיח של אוייבים ולא של אוהבים. אנו או הם. הקודש או טומאת המרידה האידיאולוגית בתורה שבעל פה. הנביא ישעיה מתאר את עבודת האלילים בימיו- " הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים, תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן; שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים, תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים". וכי מה הביא אנשים ונשים לשחוט את ילדיהם בנחלים עבור חתיכת עץ ואבן? אין זאת אלא שהעבודה הזרה באה להתיר את תאוות האדם, ומכאן כוחה. בכך שמשתחווה האדם לע"ז הוא משתחווה לעצמו ולתאוותיו, הוא עושה אידיאולוגיה מהעבירות שלו ומכשיר אותם לכתחילה כדת. הפסילים תמיד עוצבו באופן של גלוי עריות ושפיכות דמים, כגון האלילה אשתר שהיתה פסל נשי עירום עם כלי מלחמה המבטא הרג ועריות. האליל הוא האדם עצמו, אשר הוא לבדו קובע מהו המוסר ומהו האדם, ואין כח עליון מעליו. תאוות הע"ז היא כה גדולה, עד שהאדם מקריב עבורה את ילדיו כאות לנאמנותו לה, כאות לכך שהוא נאמן לתאוותיו השפלות ורק הן המדריכות את חייו ולא כח עליון אלוקי המעדן את ההוויה. התנועה הרפורמית יסודה במינות ישראלית, המבקשת ליסד דת חדשה של שידוד מערכות הקודש. זוהי תבנית עבודה זרה הבאה מתוך הרצון להכשיר את השרץ לכתחילה, לא לדבר עוד בשפה של התקדשות לקראת התורה אלא בשפה אידיאולוגית של הנמכת התורה לתאוות שלנו ולעמדות הליברליות המערביות (שחלקן טובות לכשעצמן). אמנם היא אינה שוחטת ילדים תחת סעיפי הסלעים, אך היא שוחטת ערכים אלוקיים תחת אותם הסלעים בדיוק, וזה לא פחות חמור. הרפורמה מבקשת כשמה המפורש- לחולל שינוי קריטי ביסודות התורה, כך שהאדם יהיה במרכז, הוא אשר יגדיר את האמת והשקר, הטוב והרע. היא כופרת בד' המתגלה בנבואה ובמקדש, ובחיי עולם אשר נטע בתוכנו. מגמתה אינה של התחזקות כלפי מעלה כמו החילוניות הארץ ישראלית אלא התמעטות והורדת הקודש מהמסורת היהודית. היא אינה מקבלת את בחירת ישראל מכל העמים, ומבקשת כאחותה הנוצרית לאחד את העולם כולו תחת שם אחד- אמונת האדם, רצונות האדם, תאוות האדם. הרפורמה פוסלת את הגדרתו הבילוגית של היהודי, ושמה את העיקר על תחושותיו והגדרתו בידי עצמו. מול מינות כזו, אין פשרות ואין שיתופי פעולה. כפי שאין אדם משתף פעולה עם אדם הגוזל את אשתו ומחריב את ביתו עליו- כך אין שיתוף פעולה עם תנועה המבקשת לעשות כך למדינת ישראל שלנו, לזהותנו היהודית, לערכינו התורניים. כפי שכתבתי בעבר פעמים רבות, התנועה הזו קיבלה החלטה אסטרטגית לחדור למדינת ישראל מארה"ב, ולשנות את יחסי הכוח בחברה הישראלית כך שהעולם הדתי לא יהווה יותר מקום של חיוב במצוות ועול שמים, כי אם פולקלור מסורתי. הם תורמים לישיבות ולארגונים סכומים גדולים מאד, וקשה מאד לעמוד בפרץ הזה, ומשפיעים בערמתם גם על רבנים ותפיסות עולם ציוניות-דתיות. זה הכלל- אנשים פרטיים רפורמים נקרב, כחלק מעם ד' (אלו היהודים מביניהם). נסביר להם את טעותם ונאיר להם פנים כאנשים פרטיים. אולם התנועה האידיאולוגית שלהם- מלחמת עולמים לנו עימה ויש להפריד בין הפרט לכלל בסוגיה זו. אין להעניק לה שום כניסה ושום לגיטימציה חוקית או ציבורית בישראל. שני מאורות גדולים, הכהן הגדול של האורטודוכסיה המודרנית הגרי"ד סולוביצ'יק, והכהן הגדול של הציונות הדתית הראי"ה קוק, שניהם גם יחד היו חד משמעיים בזה, להתנגד בכל תוקף לשילוב ולגיטימציה של התנועה הרעה הזו ולאהוב את כל פרטי ישראל בה בעת. אנו תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם נאחז בשיפולי גלימתם ולא נשנה מדרכה של תורתנו, למרות שנשלם על כך מחיר יקר כפשוטו וכמדרשו.
