השבוע אנו נמצאים בין שתי פרשיות בתורה, שבשתיהן מסופר על בנות צלופחד. תחילה בפרשת פינחס על דרישתן, שהתקבלה, לקבל נחלתן אביהן למרות שהן בנות ולא בנים, והשניה, בסוף פרשת מסעי, כשבעקבות תלונת בני משפחת יוסף על סכנת אובדן הנחלה מתבקשות הבנות להינשא רק לבני שבטן. בשני המקרים משה לא ממהר לפסוק, ומעביר את ההכרעה לקדוש ברוך הוא. מדוע משה הביא את משפטן לפני ה' ולא שפט אותן בעצמו? כי משה חשש שבנות צלופחד תפרוצנה בבכי, וחשש שמא דמעותיהן ישפיעו על החלטתו, וגם זה יהיה מעין שוחד. מה כל כך חשש מפני שוחד, ואפילו 'שוחד דברים' גם אם אינו ממש 'דברים' אלא דמעות, עד שהעדיף שהקב"ה יפסוק. מסופר על בעל 'אבני נזר' הגאון מסוכצ'וב, שבאה לפניו אלמנה אחת בדין והתפרצה בבכי. עמד הרבי ואמר: אני מסתלק מדין זה, שפסול אני לדון, שהדמעות אף הן בכלל שוחד. כולנו עוד זוכרים מה קרה בדיוק לפני ל' שנים, בקיץ תשמ"ה, כאשר שר ביטחון ישראלי – מנהיג בעל דימוי מיתולוגי - היה צריך להכריע האם לשחרר מאות מחבלים רוצחים ששיחרורם מהווה סכנה מוכחת, תמורת 3 חיילי צה"ל שבויים. ואותו שר ביטחון שהיה בעברו ולימים גם ראש ממשלה, הושפע מאחת האמהות שערכה לו בלשכתו סצנות סוערות של בכי, והבכי השפיע עליו להחליט על שיחרור הרוצחים, שלימים שבו ורצחו הרבה יותר משלושה ישראלים. ביום שישי האחרון מיהר ראש ממשלת ישראל לבית משפחת מנגיסטו, להיפגש עם המשפחה, רק משום שנבהל מהמהומה התקשורתית בנושא, ומהטענה "איך זה ראש הממשלה לא נפגש עם המשפחה האומללה?" המשפחה אכן ראויה לכל אהדה, ותפקידה לעשות הכל כדי להחזיר את בנה. דמעות האם הן דמעות כנות. אבל ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, חייב להישמר מפני השפעתן של דמעות אם. סכנתן לעתים גדולה. מדינת ישראל צריכה לעשות הכל כדי להחזיר את שני האזרחים הישראלים מעזה – חוץ מאשר שיחרור מחבלים תמורתם. "ואם זה היה הבן שלך?" – אני מכיר את הטענה הזו. אני מניח שאם זה היה הבן שלי הייתי דורש לעשות הכל כדי לשחרר אותו, כולל שיחרור מחבלים, כי אם הבן שלי היה בשבי אוייב לא הייתי מסוגל לחשוב בצורה הגיונית ושכלתנית כפי שאני עושה עכשיו, וכפי שראש ממשלה חייב לעשות לפני שהוא מקבל החלטה. כמאמרה של גאולה כהן אחרי עיסקת ג'יבריל לפני 30 שנה (ציטוט מהזיכרון): "אם הבן שלי ייפול בשבי אדרוש מראש הממשלה לעשות הכל כדי לשחרר אותו – אבל עכשיו אני אומרת שאני מקווה שהוא לא יקשיב לי..."
