מישהו שאל למה הסרט שלי: "סיפורי מעשיות של רבי נחמן" לא נמצא בין הסרטים בפסטיבל קולנוע ירושלים שמתקיים השבוע בסינמטק בירושלים? קודם כל, לא גמרתי לערוך את הסרט לפני הדדליין של הפסטיבל. אך גם לו הייתי מסיים את העריכה בזמן ומכניס את מועמדותי לפסטיבל, הסרט לא היה נבחר להקרנה שם. הסיבה "יהודי מדי". כמובן, לא יהיה זה התירוץ הראשי שהם יתנו לי. הם היו כותבים:" זה לא מספיק בין-לאומי". או "חוץ מיהודה ברקן השחקנים לא מספיק מקצועיים". או "רמת ההפקה לא מתאימה לסטנדרטים הגבוהים של הפסטיבל". ואיך זה יכול להיות? לא קיבלתי מענק כספי גדול מאחד הקרנות הממשלתיים, כמו שסרטים ישראלים רגילים לקבל. תקציב הסרט "סיפורי מעשיות של רבי נחמן" היה אחד חלקי עשרים מתקציבי הסרטים שמקבלים את עזרת הקרנות. היו לי פחות ימי צילום, פחות זמן לעבוד עם השחקנים, צוות קטן יותר, פחות זמן לעריכה, לא מספיק כסף לפס קול מוזיקלי מקורי.... אבל כמו התם בסיפור של רבי נחמן "החכם והתם" אני שמח בסרט שלי. כמו שהוא אומר: "למה להשוות את המעשים שלי לאחרים? זה המעשה שלהם וזה המעשה שלי." לפני שאנחנו חוזרים לפסטיבל לקולנוע ירושלים, אכתוב כמה מילים על המענקים הכספיים של הקרנות, שכמעט תמיד הולכים לאנשי קולנוע עם דעות פוליטיות בקצה השמאלי של הסקאלה, או לדתיים בודדים, סמליים, שמוכנים להראות את היהדות או המתנחלים באור שלילי. דוגמה אחת: לפני כמה חודשים אשתי ביקשה שאקח אותה לסרט. האמת היא שמאז שחזרתי בתשובה לפני למעלה מ30 שנה, ראיתי אולי חמישה סרטים. פעם אהבתי ללכת לבתי קולנוע, אבל סרטים כבר אינם מעניינים אותי. אבל למען שלום בית בדקתי איזה סרטים היו בעיר, מתוך מחשבה שצפייה בסרט בבית קולנוע יכול לתת לי רעיונות בקשר לסרט שלי, שהיה עדין בשלבי עריכה. בין רשימת הסרטים, היה סרט ישראלי שמתאר את הקשר בין גננת לבין ילד בודד ומופנם שאהב לכתוב שירה. "מה יכול להיות רע בזה?" חשבתי. שמתי לב שאחד הקרנות הממשלתיות נתן מיליון וחצי דולר להפקה. כך הלכנו לסרט. לא צריך לומר שהפרסומות שלפני הסרט לא היו צנועות ביותר, וכשצעקתי בקול רם:"גוועלד" וכיסיתי את עיני בידיי, הבנתי שאשתי כבר התחרטה שגררה אותי לצפות איתה בסרט בקולנוע. אחרי עשר דקות ראיתי מספיק... הסרט היה משעמם, חילוני מאוד, לא צנוע וללא תוכן כלל. אמרתי לאשתי שאחכה לה באוטו. שם יכולתי לפחות לקרוא ספר או לומר תהילים עד שהסרט יגמר. "הייתי צריכה לצאת כשאתה יצאת" היא הודתה כשנכנסה לאוטו, לאחר זמן קצר... "כדי לעזור לילד הגננת הלכה לקורס בכתיבת שירה" היא דיווחה "מובן שהיה לה רומן עם המורה בקורס ויש סצנה של עירום מלא שלו." כמו שהזכרתי, אני בקושי רואה סרטים, אז אינני יכול לומר במאה אחוז, אבל למיטב ידיעתי אפילו בארה"ב חוץ מסרטים פורנוגרפיים לא מראים גבר עירום. אבל כאן בארץ הקודש יש אנשים מסוימים שרוצים להוכיח שהם יכולים להיות ליברליים יותר מהגויים – כאילו זה שיא האומנות, בעוד הם מקבלים מיליוני דולרים לשים את הרפש הזה על המסך הגדול. רחמונס... ועכשיו לפסטיבל הקולנוע בירושלים, לא טרחתי לבדוק את רשימת הסרטים שתוקרן שם, אך כמעט מאה אחוז שלא יהיה שם אף סרט עם תוכן יהודי אמיתי. הם מפרסמים בגאווה גדולה, שהסרט האחרון בפסטיבל בערב חגיגי במסך ענק במיוחד על רקע חומות העיר העתיקה יהיה הסרט "הסנדק". השם של הסרט, זהו הדבר היהודי היחידי, בסרט שהופק לפני 35 שנים. הסיפור, הוא על ראש ארגון המאפיה באמריקה של שנות ה 30, לומר זאת בפשטות, גיבורי הסרט הם מראשי הפשע. בהחלטה מסחרית חכמה, התסריטאי – מריו פוזו, מציג את ראש המשפחה, דון קוליאון כאדם שמתנגד לזנות ולמכירת הרואין כאילו הוא איש מאפיה טוב, כדי שהצופה יאהב אותו וישמח כשהוא שוחט את כל מתחריו. בדרך אלימה ביותר. נכון, הסרט עשוי באופן מופלא, עם משחק יוצא מן הכלל, ובימוי מעולה, מוזיקה נהדרת, צילומים מדהימים, אבל מזווית מוסרית הוא הופך פושעים לגיבורים לחיקוי. כמו שמנהיגינו הפוליטיים משמאל ומימין כל הזמן אומרים, וכמו שהתקשורת הישראלית מכריזה בקול חזק וברור: "אנחנו מדינת חוק." אם כן, למה פסטיבל הקולנוע בירושלים נותן כבוד כל כך גדול שהופך אנשי מאפיה שפלים לגיבורים? אולי בעיני מנהלי הפסטיבל הסיפור של המהגרים האיטלקים – מיעוט הלוחם לשוויון באמריקה, מסמל את המאבק של המיעוט הפלסטיני במלחמתו נגד הממסד הישראלי "הרע". הכול יכול להיות... אני מודה שבמובן הטכני הסרט "הסנדק" הוא שנות אור קדימה מהסרט שלי. אבל, אם איזה פסטיבל קולנוע בירושלים ממומן ע"י ממשלת ישראל, הולך להקרין סרט מול חומות העיר העתיקה, נראה לי שסרט כמו "סיפורי מעשיות של רבי נחמן" מתאים הרבה יותר מ"הסנדק".
