בניגוד לדעה הרווחת, שלפיה היה אלברט איינשטיין תלמיד בינוני ומטה, מוכיח ד"ר רוני גרוס כי איינשטיין היה תלמיד מצטיין. הופרך המיתוס העקשני והמוטעה שאיינשטיין היה תלמיד חלש. הוא היה מאז ומתמיד תלמיד אאוטסיידר ומרדן, צנוע ועניו. זהו סוד הצלחתו. במכתב לדוד בן-גוריון, מעיד איינשטיין על עצמו: "הקשר שלי עם העם היהודי הפך להיות הקשר האנושי החזק ביותר, מאז נעשיתי מודע באופן מלא למצבנו המסוכן בין אומות העולם" (הצהרה שמסר באמצעות אבא אבן ב- 18 בנובמבר, 1952). איינשטיין כתב: "היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה" (מתוך נאום לפני כינוס יהודי בברלין, 1929). וכן: "הקשר שאיחד את היהודים במשך אלפי שנים ושמאחד אותם היום הוא, מעל הכול, האידיאל הדמוקרטי של צדק חברתי, בצירוף האידיאל של עזרה הדדית וסובלנות בין כל בני-האדם עלי אדמות... המאפיין השני של המסורת היהודית הוא הכבוד הגדול שהיא רוחשת לכל צורה של שאיפה אינטלקטואלית ומאמץ רוחני" (אליס קלפרייס, 'כמו שאיינשטיין אמר'). בדיוק כמו הרצל, שניהם צמחו בבית חילוני יהודי מתבולל, מודעותם הגוברת לאנטישמיות, עוררה בהם בגיל מאוחר (איינשטיין בגיל 35) את זהותם היהודית. בעיניו מעמדו של העם היהודי המפוזר והמפורד משמש כברומטר מוסרי לעולם: "מצבו של הקיבוץ היהודי שלנו, המפוזר על פני האדמה, הוא ברומטר לרמת המוסריות של העולם הפוליטי. כי מה יכול למדוד טוב יותר את מצב המוסר הפוליטי ואת רגש הצדק מאשר יחס האומות כלפי מיעוט חסר ישע, שייחודו מתבטא בשמירה על מסורת תרבותית עתיקה?", שאל רטורית ("רעיונות ודעות", הוצ' מאגנס האוניברסיטה העברית, י-ם 2005). איינשטיין היה מאושר שהוא יהודי: "לעתים בשעות הפנאי / ליהודים יפנו עיני / רק דבר אחד בטוח: / לא תבוא לי מהם נחת רוח. / כשאני סוקר אחרים לידי / ארגיש מאושר שאני יהודי" (עמוס איילון, "רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, הוצ' דביר, אור-יהודה 2004). איינשטיין ראה ביהדותו מתנה: "השאיפה לרכוש דעת לשם רכישת הדעת, האהבה לצדק הגובלת בקנאות והחתירה לעצמאות אישית – אלה הם המאפיינים של מסורת העם היהודי הגורמים לי לחוש שהשתייכותי אליו היא מתנת הגורל" ('רעיונות ודעות'). איינשטיין לחם באנטישמיות בכל עוז רוחו. הוא ראה בהתבוללות את סיבת האנטישמיות: "עלינו ללמוד מחדש להזדהות בשמחה עם אבותינו ועם ההיסטוריה שלנו, וכעם עלינו לקבל עלינו שוב משימות תרבותיות שיש בכוחן לחזק את תחושת השיתוף שלנו. לא די שנשתתף בתור יחידים בהתפתחותה התרבותית של האנושות... רק בדרך זו תוכל היהדות להבריא מהבחינה החברתית". בהזדמנות אחרת טען כי "עלינו להיות מודעים להיותנו שונים [משאר העמים] ולהסיק מכך את המסקנות" (רעיונות ודעות). כשהתרקמה המפלגה הנאצית במחתרת, בין שתי מלחמות העולם, היא החליטה לחסל דמויות יהודיות בולטות. הראשון היה ולטר רטנאו, הגאון היהודי, אשר כל טכניקת המדעים של גרמניה האדירה של אז היתה מרוכזת ומסודרת בידו. הבא בתור לחיסול, היה איינשטיין. מי שהציל את הגאון היהודי אלברט איינשטיין, הוא ד"ר זוסמן מונטנר (הוציא לאור את הכתבים הרפואיים של הרמב"ם). בעת לימודיי הרפואה באוניברסיטת ברלין, הוא קיבל בוקר אחד הודעה טלפונית מאת מפקח המשטרה של ברלין, שנזדמן לו להיות מיודד אתו: תדעו שאחרי רטנאו עומד על הפרק איינשטיין, זה רציני מאוד, יותר מזה אינני יכול לדבר איתך. על פי זה התקשר הד"ר זוסמן מונטנר עם חברו הד"ר עמנואל (ארנסט) סימון, ובשעה מאוחרת בערב, באו במכונית אל ביתו של איינשטיין. בחצות הלילה, הקימו את איינשטיין, ופקדו עליו לבוא עימם, וכך הבריחוהו להולנד. הוא שהה שם עד מעברו לעמריקא. עד יום מותו לא ידע איינשטיין מי הצילו. עכשיו, כולנו יודעים (עדות הרב צבי יהודה זצ"ל, שיחה בעשרה בטבת תשל"ב).
