שמותיהן של 3 בירות אירופיות – מינכן בירת בוואריה, אוסלו בירת נורבגיה, וינה בירת אוסטריה – זכורים וייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה של האנושות בכלל ושל עם ישראל בפרט. שלוש הערים קשורות במחזות כניעה מבישים, מקוממים ומיותרים, שבהם הנאורים (?) והפייסנים בכל מחיר (!) פתחו במצעד איוולת שתחילתו "שלום" וחרפה וסופו מלחמה, בהתאם לתחזית צפויה מראש, שניתנה בזמן אמת על-ידי מי שהושחרו בפי הנאורים (?) כמחרחרי מלחמה. בשנת 1938 היתה מינכן מקום חתימתו של הסכם ה"שלום לאלף שנים" שנחתם בחודש ספטמבר בידי נוויל צ'מברלין ואדוארד דאלאדייה, ראשי הממשלות של בריטניה וצרפת, המדינות שגברו עשרים שנה קודם לכן על גרמניה, בסיוע אדיר של ארצות הברית. "המעצמות", שלא מנעו את התעצמותה של גרמניה, איפשרו באיוולתן לגרמניה הנאצית לכבוש את מרבית אירופה ולהביא למותם של עשרות מיליוני בני-אדם, לרבות 6 מיליון יהודים. בשנת 1993 היתה אוסלו מקום התרחשותו של המתן ומתן בין האוסלואידים הישראלים לבין נציגי הארגון לשחרור פלשתין כולה (!) – מן הים עד הירדן! – "תהליך שלום" שנחתם בסופו של דבר בטקס המשפיל על מדשאות הבית הלבן בוואשינגטון ב- 13 בספטמבר השחור 1993 בידי יצחק רבין, ראש הממשלה של ישראל, שבמקרה הטוב נגרר לתהליך על-ידי פרס, ביילין ומרעיהם. "המעצמה האזורית" נכנעה, אפשרה להכניס לארצה רבבות חיילים של צבא הכיבוש הפלשתינאי ובני משפחותיהם, ובכך התחילה את ההידרדרות לעבר מלחמת אוסלו הצפויה מראש, שהביאה למותם של אלפי יהודים וערבים, קורבנות "השלום" ומצעד האיוולת שנפתח באותו מעמד וטרם הסתיים. אנחנו הבוגרים של סתיו 1993 עדים לכך ומשלמים את מחיר האיוולת של הפייסנים הנושאים את שם השלום לשווא. בשנת 2015 היתה וינה מקום חתימתו של הסכם שבו התקפלו "המעצמות" בפני הכוח האיראני העולה, מתוך ראייה קצרת טווח, ניתוח שגוי של המציאות האזורית והעולמית וחתירה בלתי נלאית להסכם בכל מחיר. הצ'מברלינים של מינכן 1938 והאוסלואידים של אוסלו 1993 העבירו את המקל ואת המטריות השחורות לידי האובאמים (עב"מים) של וינה 2015. מסתבר שהצ'מברלינים לא מתים, הם רק מתחלפים. מן הצד השני, היטלר, ערפאת והנציגים האיראנים הופתעו לטובה וחיככו ידיהם בהנאה לנוכח איוולתם של בני שיחם. בשלושת המקרים, הצד שעל פניו נראה הצד החזק גילה רפיסות ואיפשר לצד האחר להשיג הישגים שאפילו לא העלה בדעתו שיצליח להשיגם. "המעצמות" התגלו כנמר של נייר, והעולם שילם וישלם את המחיר. למעשה, ספק אם מדובר בכניעה. מבחינות רבות מדובר בהגשמת מדיניות שגויה: פייסנות, שטחים תמורת טרור ואי-הכרה בכך שלצד האחר יש היגיון אחר וערכים אחרים, כמו גם סבלנות ונחישות.
